אני לא יודעת מה קורה לי... אולי זה רק נדמה לי...

הימים עוברים כרגיל - כל הזמן אותם סיפורים, אותם ימים, בחנים,
חברים...
מעט מאוד אנשים משתנים... הכל נשאר במין מסגרת משונה ולא
מובנת...
החיים הם כמו ריבוע עם מסגרת, כמו תרגיל בגיאומטריה- ההוא שלא
הצלחתי במבחן.
כמו משוואה עם אינטגרלי או עשרוני...
הכל תקוע - ואנשים - אנשים פוחדים לצאת מן המסגרת - הם פשוט -
תקועים...
כמו כולם... בתוך מסגרת שלפעמים, ממש לפעמים - מתעקמת...
וכשהיא מתעקמת וכבר יש סיכוי למשהו חדש ומרענן - הם שוב קופאים
במקום - ויוצרים עוד חלק מהריבוע הגדול...

שלא תחשבו שאני שונה - אני בדיוק כמו אותם אנשים שמשתפנים
ברגעים האחרונים - כמו אותם אנשים שבמבחנים... הם לא מסתדרים -
אני בדיוק כמו כולם - באותו ריבוע קטן ומצומק...
מנסה להבין כמו כל אחד - איך העולם זז...
אבל תסבירו לי משהו קצר - איך זה ששום דבר לא קורה?
הכל אותו הדבר - הכל מרובע ולא זז...

ביום חמישי בבוקר - היה לי מבחן - כולם יודעים שאם קיים איזה
שהוא מבחן שממנו כמעט כל העולם הממוסגר שלנו נלחץ ממנו זה
מתמטיקה...
כרגיל בראש הכיתה אפשר לראות את הבנות החכמות שנעמדות ליד
המורה כמו דבורים לדבש ושואלות... ועוד כמה שאלות... כל כך
הרבה שנדמה שזה לא ייגמר... נלחצות להן ליד המורה, והמורה?
כרגיל - "אל תדאגו אתן יודעות את החומר..."

תמיד יש את האנשים האלה שרוב השיעורים בכלל לא נמצאים ולמבחן
הם מגיעים מחייכים - ומגישים את הטופס ריק...

תמיד יש את האנשים שיושבים מאחורה-  מארגנים להם בשקט את העטים
לפי צבעים, את העפרונות המחודדים, את המחק...

ותמיד יש את אלה שעושים חזרה אחרונה על החומר - עם פרצוף של
לחץ...

ואני? אני לא מאלה - אני פשוט יושבת בשקט - וחושבת... חושבת על
איך העולם ממוסגר ופתאום אני קולטת שהטופס מולי... ויש שם המון
שאלות... ואני... אני בכלל לא יודעת איך לענות...
אני מנסה... אני מנסה שוב ושוב... ושוב, מרוב שאני מנסה הראש
מתחיל לכאוב לי, ואני מתחילה לחשוב איך בא לי שכל זה ייגמר
ואיך הזמן עובר כל כך לאט... ושזה נראה כמו נצח...

דבר מוביל לדבר... וכל האימונים האלה במשך שעות על המיטה שלי
יורדים לטמיון... כל מה שעשיתי... כל הזמן שהשקעתי - והכל
בשביל טופס עם כמה שאלות... שאני לא מצליחה לפתור...
זה כל כך מייאש וכל כך מייגע...
אני כל כך שונאת מבחנים במתמטיקה... כולם נמצאים בשגרה משלהם -
הכל תקוע...

בסוף המבחן כבר הייתי כמעט לבד... הכיתה הייתה כמעט ריקה
והמורה ביקש להזדרז...
במבחן שלי היה רשום את השם שלי ודף מלא במחיקות של כל מיני
דברים שרשמתי...
אני מרגישה איך אני מנסה להגיד למורה שיחכה - שאני יודעת את
זה... רק עוד כמה דקות... אבל המילים נתקעות בגרון ובמקום זה
יורדות לי דמעות... פתאום אני מרגישה איך כל העולם מסתכל -
כאילו מישהו שם משקפיים ועכשיו רואה אותי מבפנים... איך כאב
הראש הבלתי נסבל הופך להיות עוד יותר בלתי נסבל - ואיך שהייאוש
גובר...

ככה זה כל פעם... המבחנים האלה במתמטיקה... הם כמו שגרה... הם
בתוך ריבוע תקוע - שלא זז...
אותם ילדים, מורים, מחדדים, ואותם ילדים כמוני...
שנמצאים בכל כיתה... לפחות אחד - כזה שמסתכל על העולם סביבו -
ולא מבין מה קורה...

אני לא יודעת מה קורה לי... אולי זה רק נדמה לי...
אולי בעצם זאת רק אני... ואולי זה גם אתם...

אבל לגבי העולם אני יודעת - העולם הוא כמו הריבוע הזה מהתרגיל
בגיאומטריה שעשיתי (או לפחות ניסיתי) לעשות במבחן... נשאר לו
בדף ללא פתרון...
והאנשים שלפעמים מצליחים קצת לעקם את המסגרת - כמעט ומצליחים
לפתור את התרגיל...

אם יש כאלו שהצליחו לפתור את התרגיל - מבחינתי - הם שברו את
הריבוע - ומי יודע אולי יום אחד העולם שלנו לא יהיה סתם ריבוע
- אולי נהפוך אותו לעיגול או משושה...

כל זה מזכיר לי שמחר מתקרב לו אותו יום לחוץ - יום של בכי -
המבחן במתמטיקה, רק שעכשיו, אחרי כמה שנים - אני יודעת שכל
הדמעות האלה לא היו על מתמטיקה... הם היו על החיים.