בצינוק הכי עמוק ומאובטח בסטרשנובה כלואה רק אישה אחת.
המעטים שזוכים בכבוד המפוקפק להלך בין המיכלים מלאי נוזל
הסטזיס, שקרינתו החולנית היא מקור האור היחיד בחדר, תמיד
עוצרים ליד המיכל שלה. שער כהה פזור, מתולתל, מכסה אך בקושי את
חזה הגלוי... זוג עיניים גדולות וירוקות שבוהות קדימה, ואינך
יכול לדעת אם הן רואות אותך או לא... וגוף מנומש של נערה
מתבגרת, שהפך למושא חלומותיהם של רבים.
אצל גברים, אתה יכול לחשוד שזוהי מציצנות לשמה. ואצל נשים...
טוב, נשים לא מזדמנות לשם בכל מקרה. אבל, כל מי שנעצר, ולא
משנה מאיזה סיבה, שואל את עצמו את השאלה - "מה בחורה יפה כזאת
עושה במקום אומלל שכזה?".

"אז מה בחורה יפה כמוך עושה במקום אומלל שכזה?"

"תקשיב." מרינה נעצה זוג עניים ירוקות, העפעפיים מכווצים במבט
שכבר למדתי לפרש כ'מרינה לא מרוצה עכשיו'. "אתה עושה צחוק?"

הבמאי לא היה צריך אפילו לצעוק 'קאט!'. לחיצה אחת על המקלדת
הוירטואלית שריחפה באוויר שמולו, וכל הסט כאילו התפוגג. נותרו
רק הוא, השחקנים, הקוסמטיקאים, הטכנאים ואני.

"את תקשיבי." הוא נהם. "מה שהולך פה זה חוסר מקצועיות מוחלט.
עם הולואים כבר היינו מסיימים את זה בבוקר. מה דעתך להרוויח את
הקצבה שלך, למלמל שתי שורות כמו שצריך ולעוף מפה?"

מרינה הסבירה לו מה הוא יכול לעשות בעצמו.

הגבר הגדול שהטקסט שלו הרגיז את מרינה שם יד דמויית בול-עץ על
כתפה. קראו לו סרגיי, והוא היה גדול פי שתיים ממרינה בגיל
וברוחב - מסוג הגברים שאתה יכול להריח את הבושם החזק והזעה
שלהם רק מלראות אותם בהולוויזיה. אני ידעתי, שמתחת לחזה השרירי
והחזות המאיימות הסתתרו עצבים רופפים.

"מאשה, עשי לי טובה, לא צריך לתת להם תירוץ להחליף אותנו
בהולואים... בואי נעשה את זה שוב, בסדר?"

"זה לא משנה חיים או הולואים, עם תסריט מחורבן כזה הפיצ'ר יצא
גרוע ככה או ככה. פשוט איכסה."

הבמאי התערב. "אז לבקש מאולג לרנדר תחליפים שלכם לסצנה הזאת,
ולקצץ לך את הזמן מהקצבה?"

מרינה הוסיפה עוד הצעות יצירתיות לגבי מה שהבמאי יכול לעשות
אחרי שעות העבודה, חלקן מערבות קרובי משפחה שלו ובעלי חיים. די
הפתיע אותי שהיא ידעה מה זה היפופוטם, בתור אחת שאף פעם לא
עזבה את גבולות האסטרואיד של סטרשנובה.

"בכל אופן." היא הוסיפה בקול יותר שקול לאחר שנרגעה, "אני ואתה
יודעים שהולואים זה לא אפשרות. הנשיא מתעקש שהשחקנים יהיו חיים
ושהם יהיו אנחנו."

הבמאי נשען לאחור בכסאו. הוא כנראה לא חשב ששחקנית - גם
השחקנית הכי מפורסמת בסטרשנובה - רואה משהו מעבר לגבולות הסט
או דירת הפאר שלה. אני כבר קלטתי את מרינה - זאתי ממזרה
רצינית, לא כמו כל השחקנים החיים האחרים שיש פה. 'חיה בסרט'
כמו כל מקבלי הקצבאות, אבל עדיין לא עיוורת לגמרי. בכלל, חוצפה
זאת תכונה שאני אוהב אצל נשים, גם אם זה כנראה יעלה לי בהרבה
כאב ראש כשאני אתחתן עם אחת.

"תראי." הבמאי אמר בסופו של דבר. "אני לא אשקר לך. זה באמת
ככה. אבל אם אחנו לא מצליחים לסגור את הפיצ'ר הזה עד התאריך
שניתן לנו, את יכולה לשכוח מהחדר הנוסף שלך וגם אני. אז תתעלי
בבקשה מעל ה'רדידות' של התסריט - אני חושב שהוא תסריט מעולה,
אגב - ותנסי להיכנס לראש של הדמות. הנשיא קבע את הדדליין."

מרינה נאנחה וחזרה להביט בסרגיי. "אני מוכנה."

מהר מאוד איבדתי עניין בהמשך הסצנה. העבודה שלי על הסט מסתכמת
בסצינה הראשונה, ואחרי זה רק צריך לבצע כמה 'טוויקים' כמו
שאנחנו קוראים לזה בלשון המקצועית. במקום להקשיב, שקעתי
במחשבות.

בדבר אחד הבמאי צדק. כשהנשיא מכתיב דדליין לפיצ'ר, חייבים
לסיים את הכל בזמן. הנשיא הוא מאוד עם האצבע על הדופק, יש לו
מחלקה שלמה שבודקת את המורל של התושבים והלך הרוח הכללי, וגם
אמצעים אחרים לדעת על זה. הוא יודע באיזה תזמון בדיוק צריך
להוציא סרט חדש, ואיך העלילה או מאפיינים אחרים יפעלו בדיוק
לכוונותיו.

כשלמדתי עריכה ואמנות דיגיטלית באוניברסיטת טרודנהיים קראתי
שמישהו פעם אמר "תקשורת זה אופיום להמונים". לא עברו מאה שנים
מאז שהמציאו את הטלוויזיה (כמו הולוויזיה רק דו מימדי. מה
לעשות, גם את סטרשנובה לא בנו ביום אחד), וכבר הבינו את
המשמעות שלה. צריך לראות רב אומן כמו הנשיא משתמש בזה. ארבעים
ושש שנים של שלטון יחיד, ואף לא מרד אחד.  למרות התנאים,
הצפיפות ושעות העבודה המטורפות שמזכירות מושבה של נמלים. למרות
הכל.

נמלים מסוממות, זה מה שאנחנו. וכל מי שיודע את זה עובד בשביל
הנשיא. למה? כי אין לאן לברוח, אין על מי להשפיע, ומי שלא עובד
בשביל הנשיא - חי בזבל. אני, יש לי דירה עם חדר ומקלחת, מקלחת
משלי. וגם אוכל יותר טוב, לפעמים לא סינטתי. אם הייתי 'מהנדס
דיגיטלי' אצל איזה במאי פרילנסר הייתי מקבל חצי מזה במקרה
הטוב. וגם אף אחד לא היה בא לראות את הסרטים שהייתי עושה.

ולמה זה? כי הסרטים של תאגיד "סטרשנובה הפקות מקור" נראים הרבה
יותר טוב מהסרטים האחרים, שהצנזורה עושה בהם שמות ("כדי להגן
על הקהל מתועבות ושיקוצים"). ובעיקר כי בסרטים שלנו יש שחקנים
אמיתיים, ובסרטים אחרים אסור שיהיו.

למרות שאף אחד לא מודה בזה, הסרטים של "הפקות מקור" הם סרטי
תעמולה. הם פשוט עשויים כל כך יותר טוב מהשאר שהצופים לא
מבינים שמשחקים בהם כמו בבובות או רובוטים.

ומה לעשות, עם כל ההתקדמות ביצירת דמויות-אנוש הולוגרפיות,
ניואנסים קטנים בשפת הגוף של בן אדם אמיתי  מקרינים הכי הרבה
אמינות, ולכן בסרטים של "הפקות מקור" יש רק בני אדם. אם הייתם
רואים את מרינה הייתם מבינים...

"אולג?"

"הא?"

גוף מנומש של נערה מתבגרת, מלא ניואנסים קטנים ועטוף בחולצה
וחצאית חומות 'מסורתיות', הטיל צל על העמדה שלי.

"בא לי שתלווה אותי הביתה. כולם פה סתם חארות, אין לי כח
לסרגיי הזה שיקח אותי לשם וינסה להתחיל איתי בדרך."

"מי אמר שאני לא אתחיל איתך בדרך?"

"אתה, אם אני אביא לך סטירה זה גם יכאב לך, וגם יש לך שכל לא
לנסות אפילו."

שכנעה אותי. יותר מזה, זאת היתה ההזדמנות שחיכיתי לה. אספתי את
הציוד שלי לתוך מזוודה והצטרפתי אליה.

יצאנו יחד מהסט אל המסדרונות הצרים של הקומפלקס. מילה אחת של
מרינה, והולוגרמה של כלב הופיעה לפנינו והתחילה לצעוד
בנינוחות. עקבנו אחריה- בלתי אפשרי להסתדר במבוך המסדרונות של
הקומפלקס בלי 'מורה דרך', ולא היה לנו זמן להתעכב.

"בוא נלך יותר מהר. התוכנית שאני אוהבת מתחילה עוד שלושים
דקות."

הסם שלה משפיע גם עליה, והיא לא מודעת. מדהים.

"בא לך לראות משהו יותר מעניין?"

היא זקפה גבה דקה ומעוצבת היטב. "יותר מעניין? ולהפסיד בשביל
זה פרק של 'איוון וסווטלנה'? כדאי שזה יהיה שווה את זה."

"לא רצית אף פעם לפגוש את המעריצים שלך?"

משהו ניצת בה, וידעתי שפגעתי בול.
קשה להסביר את זה, אבל כשמקיפים מישהו בסביבה מסויימת היא
משפיעה על העובדות שהוא מודע להם. התאבדויות, למשל, משהו נדיר
מאוד מסטרשנובה אבל נפוץ במקום בו העברתי את שנות לימודי - אני
מתקשה לחשוב על מישהו שהיה מתאבד אם כל מה שסובב אותו וקשור
להתאבדויות לא היה מקשר אותן עם דכאון או מציג אותם כפיתרון
(גם אם שגוי) לסבל. אם לא היתם שומעים בחיים על המושג
'התאבדות', הייתם מתאבדים? בסטרשנובה, אף אחד לא מדבר על זה.
אף אחד לא מודע לזה. ועד כמה שזה ישמע מוזר, אף אחד גם לא
מתאבד... או שאולי אם מישהו מתאבד, אז מסתירים את זה מהשאר?

בכל אופן, אותו דבר איתה - עמוק בפנים היא בטוח יודעת שיש לה
מעריצים, היא פשוט אף פעם לא חשבה על האפשרות לראות אותם
באמת.

"הולך. איפה זה?"

נטשנו את הכלב ופנינו ימינה. ידעתי את הכיוון הכללי - למטה
ודרומה - ולא הייתי צריך יותר מזה. בדרך היא ליהגה על הסדרה
שהיא הולכת להפסיד ועל מה שקורה שם ואיך היא מקווה שאיוון יציל
את המדינה וגם יצליח לזכות באהבתה של סווטלנה, ולא יורי העצלן
שגם נראה מכוער וגם לא עושה את העבודה שלו כמו שצריך.

"זה, הוא לא אזרח זה." מרינה סיכמה, לאחר ארבעים דקות, שבע
מעליות ושלוש נקודות ביקורת. היא הביטה סביב בסקרנות. "לאיפה
אנחנו הולכים? ומי מנקה כאן - צריך לחתוך לו את הקיצבה."

"פה", אמרתי לה, "אין קצבאות."

המסדרון התרחב, אבל תחושת הצפיפות התעצמה. הדלתות נהיו קרובות
יותר ויותר אחת לשניה, רומזות על הגודל המיניאטורי של החדרים
מאחוריהם. בסופו של דבר הגענו לחלל גדול - שוק, באורך של
כשלושה קילומטר וברוחב של מאה מטר בקירוב. גופה של מרינה רעד
קלות, וכבשתי דחף לשלוח יד ולחבק אותה.

"מה זה?"

'זה' היה המון אדם מזוהם, מה שנקרא בשפה היפה ה'פרולטריון'.
אנשים קשיי יום, פועלים זוטרים, מובטלים, ילדים קטנים שרצים
בלי שמורה של משרד החינוך והתקשורת הנשיאותי תושיב אותם ותרביץ
בהם קצת מוסר עבודה ומורשת עם. הגג מעל השוק היה מכוסה פיח,
וחלק גדול מהאור המלאכותי נצנץ או שלא עבד בכלל. זוג נשים
מבוגרות ובלויות עברו לידנו, והתחככו בי עם סליהם המלאים באוכל
סינטתי מדרגה ז'.

יכולתי לראות את השינוי בפניה, ואת ההבנה. כשמדברים איתך על
'מעמדות' ועל זה ש'מי שעובד פחות, חי פחות טוב' קשה לך לדמיין
איך זה, בעיקר כשלא ראית את זה בעיניים. ומי שחי מקצבאות
גבוהות, לא משרך את רגליו ל'שכונות' הרחוקות. כשכל מה שאתה
צריך נמצא חמש דקות מהחדר, למה לנדוד עוד?

קבוצה של נערים ניתקה מההמון ורצה לעברנו. ראשון הגיע נער כבן
חמש עשרה, עם התחלה של זיפים מעל השפה העליונה ומבט עכברי
משהו. "את מרינה פטרובה!" הכריז.

"שלום." היא אמרה, ונופפה בביישנות לא אופיינית. הנער נגע בה,
נגיעה שגרמה לה להירתע כמעט בגועל, והסתובב כשמבט של נצחון
בעיניו. "זאת היא!"

לפני שהספקת להגיד "לחיי סטרשנובה והנשיא" כבר היינו מוקפים
בנערים צוהלים. מרינה, שהיתה מורגלת רק בהנהוני הערכה מצד בני
מעמד 'מקבלי הקצבאות', נראתה אבודה בתוך ההמולה.

"וואי, איך הייתי מת להיות איתך בסרט." אחד הנערים אמר, תולה
בה עיניים מעריצות.

"למה לא?" היא חייכה, פניה מאירות. זיהיתי את זה - זה היה המבט
של 'למרינה יש רעיון ממזרי שחבל לך על הזמן'.

"אני אגיד לך מה להגיד, ואולג פה יצלם אותנו. איך?"

הצצתי בחצי עין על הנערים כשפתחתי את המזוודה והוצאתי את ציוד
ההקלטה. הנערים היו באקסטזה, לרובם זה היה רגע השיא של החיים
העלובים שלהם. לראות את הגיבורה יוצאת מההולו-מקרן ועוד להצטלם
איתה?

"אתה מתחיל." היא אמרה, והפעלתי את ציוד ההקלטה.

"אז מה בחורה יפה כמוך עושה במקום אומלל שכזה?"

מרינה הסתכלה מסביב. המקום הזה היה הרבה יותר אומלל מאשר הרקע
של הסט הוירטואלי בסרט. למה? כי אין מקומות אומללים בסטרשנובה,
או לפחות בסרטים של 'סטרשנובה הפקות מקור'. הכל מוגש בחבילה
קלה לעיכול לצופה.

"אין מקום שהוא אומלל, תודה לנשיא."

"מבטך העצוב הופך אותו לכזה." ענה הנער, מנסה לחקות את קול הבס
של סרגיי.

"בוא והפוך אותו לשמח."

האיש כסוף השער קם ממושבו וטפח על שכמו של הבמאי. על חפתי
שרוול חליפתו של האיש היו שש סיכות כוכב ועוד סיכה של
'סטרשנובה דא'. ארבעה שומרי הראש החמושים נעו בחוסר סבלנות, אך
דממו ברגע שהוא הבחין בכך. כל כולו אמר שררה ושליטה, או שאולי
זאת רק התחושה שלי אחרי צפייה באין סוף נאומים נשיאותיים.

"אני נהנתי ואני בטוח שגם העם הנהדר שלנו יהנה מפנינה קולנועית
כזאת. אתם חרוצים. המשיכו כך."

הבמאי נמס מאושר. יכולתי ממש לראות אותו מטפטף על הריצפה. הוא
מיהר אחרי הנשיא ופמלייתו, עד ששר החינוך והתקשורת עצר אותו
ולקח אותו הצידה לשיחה חטופה. יכולתי לראות את החיוך מתפשט על
פניו.

"אולג?"

זוג ידיים דקות נחו על הציוד שלי. כל בן אדם אחר חוץ ממנה היה
חוטף את הצעקות של החיים על ההעזה לגעת בקודש הקודשים.

"כן?"

"אני רוצה לעשות שינוי קטן."

"אסור." מרגע שהצנזורה עברה על הסרט והוא עבר בדיקה נשיאותית,
אסור לשנות אותו. שלא יסתננו 'מסרים שליליים ולא פרודוקטיביים'
חס וחלילה.

"איפה שמרת את הקטע שצילמתי עם הילד?"

"אסור!" עניתי בבהילות, מנסה לעצור את הפאניקה שלי ולא להפנות
תשומת לב. בסך הכל רציתי להוציא אותה ממגדל השן שלה, לא לעורר
חתרנות מסוכנת. "יעיפו את כולנו."

"אותי? לאן? מה פתאום. ממני הם מפחדים. אני מוכרת. אם יחתכו לי
את הקיצבה ואני אלך ל... לשם, לשוק, כולם ידעו מי אני. הם לא
יכולים להרשות לעצמם את זה. אני לא מפחדת. אבל האנשים חייבים
לראות איך מקום אומלל נראה באמת."

"מה את הולכת..  עזבי, אני לא רוצה לדעת, מבחינתי את לא עושה
את זה. אני הולך לדבר עם הבמאי וכבוד השר."

מרינה הסבירה לי בקצרה מה כבוד השר יכול לעשות עם הבמאי.

ברחתי משם כל עוד נפשי בי, לוודא שיש לי אליבי. השר קידם את
פני בברכה וציין לטובה את בחירת הרקעים ואת הדרך בה שילבתי
אלמנטיים דיגיטליים באמיתיים. "זאת אומנות, לא כמו הזבל של
הבמאיים החופשיים." הוא שיבח.
לאחר שתי דקות מרינה הצטרפה אלינו, וזכתה לנשיקה על שתי הלחיים
מהשר. בדיוק ברגע ששפתיו המקומטות עזבו את פניה ראיתי שני
אנשים במדים של המשרד לחינוך ותקשורת אוספים את הדיסקים שלי
להפצה.

מרינה חייכה אלי חיוך מנצח. ראיתי חיוך כזה השבוע, על פניו של
נער מאושר בן 15.

את המשך האירועים אני יכול רק לשער.

נלקחתי לחקירה בת יומיים ושוחררתי עם נזיפה. מסתבר שהשחקנית
מרינה פטרובה, שדעתה נשתבשה עליה, החליפה את הרקעים הדיגיטליים
בסצינה המשמעותית ביותר בסרט - זאת שבה הגיבורה הנאה והגיבור
האמיץ נפגשים, מתאהבים, ונשבעים להלחם יחד נגד כל הסיכויים
ובעד סטרשנובה והנשיא.

אני מתאר לעצמי שהסצנה הזאת הרבה פחות משכנעת על רקע של שכונת
עוני שרחוקה מהאידיאל של סטרשנובה.

הסרט הוקרן פעם אחת, ועד שהורידו אותו מהמחזור של ההפצה ברשת
הנשיאותית כבר היה מאוחר מדי. ה'מקום האומלל' הפך לשיחת היום
בכל מפעל, מתחם צבאי ובית ספר בסטרשנובה. כשיש לך מאה אחוזי
רייטינג, כדאי שתזהר במה שאתה מראה.

כמובן שלמרות שלא ידעתי כלום, חוסר האחריות הפושע שלי גרם לכך
שקוצצה לי חלק מהקצבה, אבל עדיין נשארתי בשירותו של הנשיא.

ומרינה? ברור לי מה עושים עם אנשים מרדניים כמו מרינה במדינה
כמו סטרשנובה.

אי שם, אני בטוח, בצינוק שמור ומאובטח הרחק בעומק האסטרואיד של
סטרשנובה, כלואה לה אישה אחת.

אינני יודע אם היא מודעת למצבה או שהיא בשינה עמוקה.

אינני יודע אם היא מצטערת על החלטה של רגע, שעלתה לה כל כך
ביוקר.

אבל אני כן יודע שיום אחד, הם יוציאו אותה משם. הם, שראו את
האמת מוצגת לפניהם לרגע קט. הם, שפתאום הבינו איפה הם חיים.
הם, שלראשונה בחייהם ראו איך גיבורה אמיתית נראית.

ואולי יהיה זה נער בן 15, מטונף ולבוש בלויים, עם חיוך מנצח.