אני זוכר, עוד כשהייתי קטן, הייתי הולך ברחוב ושואל אנשים מה
זאת אהבה. חלק צחקו ואמרו לי שכשאגדל אני כבר אבין לבד, חלק
אמרו שאהבה זה הדבר הכי יפה בעולם וחלק אמרו שאין לאהבה תחליף.
הייתי עוד קטן, לקחתי את הדברים כמות שהם בלי לנסות לפרש אותם
יותר מדי; את עצות האנשים הזרים שאף כמה פרצופים עוד חקוקים
בזכרוני.

גדלתי מאז, אני כבר לא אותו ילד קטן. יצאתי לרחוב לשאול אנשים
מה זאת אהבה. שוב, חלק צחקו, והחלו ממלמלים לעצמם מין גיבוב לא
מובן של מילים בטון מלגלג, חלק היו נחמדים מספיק בשביל להגיד
לי שאני עושה צחוק מעצמי וחלק פשוט לא אמרו כלום וניסו להתחמק
ממני כמה שיותר מהר ובצורה החלקה ביותר.

זקנתי מאז והתחלתי להרהר במה שאישה זקנה פעם אמרה לי עוד אז
כשהייתי ילד קטן, שהאהבה היא הדבר היפה ביותר בעולם. חשבתי
לעצמי, אם היא כל כך יפה, למה היא מכאיבה לי כל כך? חיפשתי
אחריה כל כך הרבה זמן ובכל כך הרבה מקומות, כבר עזבתי הכל ורק
חיפשתי אחריה - ולא מצאתי. עכשיו אני כבר זקן מאד, הרבה זמן לא
נותר לי ועדיין לא מצאתי אהבה. החלטתי לרדת לאותו רחוב שהלכתי
בו כל השנים, הפעם בדממה מוחלטת. הפסקתי לחפש את אותה אהבה
נשגבת ויפה, פשוט המשכתי ללכת. בסוף הרחוב ראיתי מרחוק אישה
זקנה שמשהו בה היה לי מוכר. התקרבתי אליה וזיהיתי אותה, זאת
אותה האישה שפגשתי כשהייתי עוד ילד; 'אותה שקרנית', חשבתי
לעצמי. היא חייכה אלי, אמרה לי שהיא מצטערת שלא מצאתי את מה
שחיפשתי כל חיי, הניחה את ידה על כתפי השפופה ונעלמה. נשארתי
המום, איך זה יתכן שהגברת נעלמה כך ללא זכר? ופתאום, התעוררתי.


התעוררתי ואני ילד קטן. כנראה שנרדמתי שוב מול הטלוויזיה. אני
חושב שחלמתי משהו, ניסיתי להיזכר אבל שכחתי הכל. בטח לא היה
חשוב, אמרתי לעצמי בחיוך, ויצאתי לרחוב לשאול אנשים מה זאת
אהבה...