לחצי שנה הוא קנה לי אדמה על הירח, כן באמת!
הוא תמיד היה בא עם מתנות מוזרות/ חמודות/ רומנטיות/ מטורפות
אבל זאתי עברה כל גבול...
לא ידעתי מה אני אמורה להרגיש, לשמוח? להתרגש? להתאכזב?
להיעלב?
כאילו מה אני אעשה עם פאקין אדמה על הירח?!?! אשתול שם
נרקיסים?!?! אעשה מסיבת טראנסים?!? מה?!?!
"אוי מותק... אממ... זה כל כך חמוד מצדך" זה לא היה כל כך
משכנע.
אבל הוא לא היה שם לב אם אפילו הייתי אומרת שהמתנה הזאת זה
הדבר הכי מטומטם שקנו לי בחיים, הוא היה פשוט כמו עכשיו, מסתכל
לי בעיניים, שקוע בהם עם חיוך מאוזן לאוזן, בעולם משלו, מלא
באהבה אליי.
"מקורי, בהחלט מקורי" מירב נראתה שקועה בסוכרייה שהיא כבר
מלקקת שלושה ימים (הסוכריות הענקיות הצבעוניות, אתם בטוח
מכירים)
"כן, זו המילה מקורי" שלושת האחרות הסכימו איתה.
ניצן, מירב, קרן ומיכל ארבעת הבנות שהם כל עולמי, אפילו יותר
משרון (הבחור עם המתנות שקשורות לשביל החלב), הם תמיד היו שם
בשבילי ותמיד יהיו, ואני תמיד אהיה בשבילם שם גם.
המשכנו לצחקק על זה (אני לא אמורה להרגיש רע נכון?)
ניר הגיע.
"על מה צוחקים בנות? "תמיד חייב לדעת הכל.
"על האדמה על הירח ששרון קנה לליהי לחצי שנה" קרן קפצה.
"יאו זה מתנה ממש נפלאה, מה אתן צוחקות?!?! הלוואי עליי חבר
כזה רומנטי"
הרים את עיניו למעלה ואפשר היה כבר לדעת שהוא מפנטז על אחד כזה
(כן ניחשתם נכון, ניר הוא הומו) אולי אני אתן לו את שלי...
דיברנו על זה בערך כל ההפסקה, סיכמנו לבסוף שזה הראש של שרון
וזה הדרך שלו להביע את אהבתו הרבה.
משום מה שאר היום הייתי לבד, לא היה בא לי לשבת עם הח'ברה
ואפילו חזרתי הביתה באוטובוס עירוני ריקני, רק אני ועצמי.
הייתי צריכה לחשוב על שרון.
בצהריים שחזרתי מביצפר ישבתי בחדר והסתכלתי על המתנה הממוסגרת,
ישבתי וחשבתי, ישבתי וחשבתי בלי להסיר את עיניי לרגע מהמתנה
ה"מקורית", אוי הבחור מאוהב בי קשות, למה אני לא?


"שרון אני יודעת שזה קשה, זה לא אתה זה אני באמת... יש בי איזה
משהו דפוק
פשוט לא מתאים לי קשר עכשיו אתה מבין נכון? אני יודעת שתבין!"
דחפתי לו את כל החלטורות שאפשר.
שרון הסתכל לי בעיניים, הפעם הוא לא היה שקוע בהם, הוא היה
בעולם הזה, עולמו האחר נעלם תוך שנייה, אני העלמתי לו אותו.
דמעה ירדה לו.
"ברור שאני מבין, אני רוצה שתעשי מה שטוב לך, כנראה שזה
להתראות" והלך.
אני לא מאמינה! הוא שוב פעם כל כך מתוק! לא יודע להיות חרא!
איך זרקתי מישהו שקנה לי חלקת אדמה על הירח?!?! איך זרקתי אחד
שהיה עושה בשבילי הכל אבל הכל?!?! לפחות בדבר אחד לא שיקרתי
לו... באמת יש בי איזה משהו דפוק.

בחדר שלי, לבד, מסתכלת על הירח (שלי לא זה שבחוץ)
"את לא כזאתי מתנה מדהימה, מה אני אעשה איתך לעזאזל?!?"
זרקתי עליה את הנר שגם אותו שרון קנה לי(נר בצורת לב שניר היה
מתרגש ממנו עד כדי בכי) הזכוכית נשברה והרגשתי יותר טוב.
נזרוק את זה מחר.

לא זרקתי את זה.

אחרי חודשיים התפרסמה כתבה בעיתון שקיבלנו על הבוקר, ענקית,
בעמוד הראשון.
"כדור הארץ יתפוצץ בעוד 25 יום!"
הפסקתי לקרוא, אפילו את המשך הכותרת לא יכולתי להמשיך.
התפוצצתי מצחוק, נפלתי על הרצפה פשוט, לא יודעת למה, אימא שלי
הרימה את העיתון שהיה זרוק על הרצפה לידי, היא הייתה חייבת
לדעת ממה כבר אפשר לצחוק ככה,
היא ראתה את הכותרת, המשיכה לקרוא עוד לפי עיניה, פנייה ניסיתי
לראות איך היא מגיבה הפסקתי לצחוק, בוהה בה והיא פשוט לקחה את
הילקוט שלי הושיטה לי אותו,
"ניר מחכה לך בחוץ שלא תאחרי לבית הספר".
התרוממתי, לקחתי את הילקוט, בלי להגיד כלום, פי היה קצת
פעור,לא הבנתי מה קורה, אולי זה חלום?
לקחתי את העיתון איתי ויצאתי.
"מה קורה שועלה?" כינוי שדבק לי עם השנים עקב הערמומיות הבלתי
פוסקת שלי.
זרקתי את העיתון על רגליו.
הוא הציץ בוא והמשיך לנסוע כרגיל, בלי שום מבט מוזר.
"אתה בסדר תגיד לי??!?! ראית מה כתוב?" התנפצתי.
"מותק תירגעי מה קרה? פשוט צריך לנצל את 25 הימים הבאים, אני
הולך לספר להורים שלי סוף-סוף".
הוא כל כך התרגש מהבשורה המפתיעה הזו.
"ובכלל מותק את תנצלי, אז מה זה הפרצוף הזה?"
"מ'זתומרת אני אנצל? מי ינצל? למה? על מה אתה מדבר?" לא הבנתי
אם הוא אומר את זה בצחוק, ומאיפה הוא יודע את כל מה שהוא
אומר.
"חמודל'ה שלי תקראי את הכתבה, למי שיש אדמה על הירח ויוכל
להוכיח את זה, ניצל, את הולכת לגור על הירח בובה!"
באותה שנייה הלב שלי ריקד לי בתוך הגוף כמו משוגע, אני אעבור
לגור בירח.
"מותר להביא חברים?" שאלתי. זה הדבר שהכי רציתי לדעת באותו
רגע.
"מותר בנאדם אחד בלבד, ואל תנסי לחשוב על יותר, לא משנה מה
תגידי להם הם לא יתנו לך"
זהו. אני נוסעת לירח לבד. אני לא יכולה לבחור.
ההורים שלי, אין מצב שאני אשאיר אחד מהם למטה.
ניר, היה הנשיקה הראשונה שלי. כיתה ז'.
קרן, הייתה זאתי שרצתי אליה תמיד שרבתי עם ההורים.
ניצן, זאת שגרמה לי לראות את החיים מנקודה טובה יותר.
מירב, בלעדיה לא הייתי בעולם הזה.
ומיכל, שהכירה לי את שרון ובלעדיו הייתי מתה עוד 25 ימים.

איך הייתי יכולה לנטוש את כולם...
בהפסקה החלטתי לדבר איתם על זה.
הם אמרו שאני חייבת לנסוע, שזה הגורל שלי, טענה ניצן שלקחה את
הקטע של הרוחניות יותר מדי ברצינות.
הם אמרו שאני מבין כלום, לי יש פוטנציאל שאני אעשה עם החיים
שלי משהו, לא כמוהם.
הסכמתי לנסוע, הם צעקו ושמחו וחיבקו אותי, מה שגרם לי להרגיש
נורא עם ההחלטה שלי.

בערב שחזרתי דיברתי עם ההורים שלי על זה, הם היו כל כך אדישים
לגבי זה.
"טוב חמודה", "בסדר חמודה", "גם ככה אנחנו זקנים ולא נשאר לנו
הרבה זמן" אימא שלי אמרה ונראה לי שראיתי אפילו חיוך קטן.

נשארו עוד 24 ימים, ביצפר כמובן לא היה אז הלכתי בבוקר לכתובת
שניר נתן לי (הוא תמיד כל כך יעיל) שבה אוכל להירשם לטיסה
לירח.
הבאתי את ה"מתנה" שלי והוכחתי כפי שניר אמר לי לעשות.
נרשמתי לעוד 22 ימים, הם אמרו שזה תהייה טיסה קצרה משום מה.

ברחוב אנשים הסתכלו עליי במבט זועף, הם ידעו שאני אנצל פשוט
היה אפשר לראות עליי לפי הרוגע שגם לאדישים ביותר לא היה.
זה גרם לי להרגיש שונה, לא מיוחדת בגלל שאני מהניצלים, שונה
וזה לא היה הרגשה טובה.
רציתי לשבת עם חבורה של זקנים על ספסל ולדבר איתם על סופנו
הקרב, דמיינתי אותי יושבת עם הח'ברה מנסים לחשוב איך נבלה את
ימנו האחרונים.
נהיו מסיבות  ענקיות באמצע הרחוב, הכל היה בחינם, כל אחד עשה
מה שבא לו היו אנשים שרצו לחיות בשלווה ובשקט, היו שהתפרעו
והיו (המנותקים מהעולם הזה כמו שרון) שפשוט חיו את חייהם כרגיל
בלי שום כוונה להרגיש משהו כלפי סופם הנחרץ.
בקיצור כאוס ופאניקה היו השולטים בימיו האחרונים של כדור
הארץ.

אני כבר הזמנתי שם קבלנים לבנות לי בית קטן, 3 חדרים (כולל
סלון) + מטבח וחדר אמבטיה, וכמובן שאסור לשכוח את החצר היפהפיה
מלאה צבעוניים.
ארגנתי כבר תיק, לא לקחתי מלא דברים.
אמר לי איזה אחד שגם עובר לשם שהתכתבתי איתו יום אחד, שהולכים
לבנות שם קניון ענקי שבימים הראשונים ניקח את כל הדברים שצריך
לבית.
ואו ממש מרגש... not!
עדיין כאב לי, רציתי לדבר עם שרון לראות מה שלומו.

"שרון אתה יודע שאני נוסעת לחיות על הירח וזה בזכותך"
"חשבתי לעצמי על זה באמת, איזה מזל שקניתי לך את זה דבר מושלם
כמוך לא יכול למות עם כולנו אני שמח שאת חלק מחברי "הדור הבא"
(ככה קראו לנו)" הוא אמר ולא הפסיק להסתכל לעיניי, ראיתי שהוא
עדיין מרגיש משהו.
"בכל מקרה רציתי להגיד לך תודה ושתנצל את הזמן שנשאר"
מה כבר יש להגיד? שום דבר לא יהיה אופטימי.
"אני מבטיח שאחשוב עלייך בזמן שהכל יקרה"
"לא ביקשתי שתבטיח" קצת התעצבנתי אבל קצת.
"אבל את יודעת שאני אעשה את זה" חייך.
"ביי שרון שיהיה לך חיים... אממ יום טוב".
נתתי נשיקה בלחי והלכתי.

אני יושבת על החלקה שלי, הבית כבר נבנה וכל החפצים כבר שם.
עם בירה וסיגריה ביד, עוד דקה כל כדור הארץ יתפוצץ ולנו אנשי
"הדור הבא" נשאר רק להתבונן ולכאוב.
חושבת על מה הוריי עושים, בטח יושבים בבית על הספה הירוקה
הישנה ושותקים ואפילו לא מתחבקים.
ניר יושב עם מירב, ניצן, מיכל וקרן שומעים מוזיקה (בטח רבו על
מה לשמוע לפחות שעה) וכל אחד מעשן סיגריה (אם הייתי שם ניצן
הייתה מבקשת ממני סיגריה למרות שיש לה פשוט היא חולה על מלבורו
אבל תמיד תקנה אל אמ לייט)
ושרון עם החיוך מלא האהבה מסתכל שקוע לעבר איזה עדר סוסים
ומזיל דמעה ממש ממש קטנה ומלוחה.

עברה דקה, הנה זה קורה איזה יופי כדור הארץ נשרף אלוהים,
התחלתי לבכות לאט לאט נזלו הדמעות, יכולתי לשמוע את צעקות הכאב
של חבריי, ולהרגיש את האהבה של שרון ואיך הוא חושב עליי, בדיוק
כמו שהוא הבטיח.

לעזאזל איך אהבתי אותו כל כך, אחרי הכל הוא קנה לי את הירח...