"דיברת איתה על זה?" שאלה נעמה,
"על מה?" ענתה יעל,
"נו את יודעת על מה..." אמרה נעמה,
"אה... על מה שדיברנו אתמול?" תהתה יעל,
"כן, את יודעת למה אני מתכוונת." השיבה לה נעמה.

החיים כל כך מסתוריים ומרגשים שיש הרבה סודות עם חברות חשבה
לעצמה נעמה, איזה כייף זה, כל כך מעורר קנאה לדבר ככה עם חברה,
היא המשיכה להרהר...
שתיהן הלכו להן בשקט כזה, כל אחת מהרהת לעצמה ומפרשת לעצמה
בראש את המילים שעדיין ריחפו מעליהן באויר. ככה בשלווה עוברת
לה ההפסקה אך לא נעמה ולא יעל שמות לב שכמו תמיד גם נועה הולכת
איתן.

מאז ימי היסודי היו קוראים לשלישיית החברות האלו, נעמה, נועה,
ויעל, בנות העין, בגלל שכל אחת יש ע' בשם ושלושתן יש עיניים
כחולות.
תמיד היו ביסודי ביחד, לכל מקום היו הולכות יחד, לנוער העובד,
לג'אז ואפילו לאותו רופא היו הולכות. היה בינהן קשר כל כך טוב
ביסודי, ועכשיו כמעט לא ניתן להבחין במה שהיה.

הן התישבו על ספסל בפינת חצר בי"ס. היה שם שקט ורגוע, ועדיין,
נועה לא הוציאה מילה מפיה. נעמה ויעל המשיכו לדבר על אותו נושא
מסתורי שכל כך הציק לנועה בלב, חוסר הידיעה כרסם בה.
נועה הייתה ילדה מאוד ממוצעת, יופי בינוני, מבנה גוף דיי רחב,
לא מקובלת כל כך בשכבה בבי"ס, אך בנוסף ולמרות הכל, הייתה
תלמידה מצטיינת.
נועה לא אהבה את נעמה מעולם, גם את יעל היא כבר לא כל כך
אוהבת, אך פעם, הייתה יותר עם יעל, עכשיו היא תמיד לבד, עם
עצמה.

והן עדיין יושבות שם, יעל ונעמה ממשיכות לדבר באותם קודים
מרגיזים שנועה הכירה טוב מידי.
והן ממשיכות לדבר, עד שהצלצול קוטע את השיחה, אך שום דבר לא
יעצור בעדן מלסיים את השיחה. במעלה המדרגות, לא נפסק מעבר
הקודים, ורק כאשר היו בפתח דלת הכיתה, נזכרו בקיומה של נועה.

בפה אחד אמרו נעמה ויעל: "נועה עשית שיעורים בתנ"ך?"