אנשים הלובשים חולצות רקומות, שרוואלים וכפכפים מפחידים אותי.
לעולם לא ניתן לדעת למה לצפות מהם. אנשים הלובשים מכנסיים
קצרים וגופיות צמודות באמצע הרחוב, כך סתם ללא סיבה, מעבירים
בי חלחלה. אני מתעב אנשים עם ג'ל בשיער. לעולם לא אוכל להתרגל
ללובשי חולצות כפתורים יפות ומכנסיים מעוצבות. אני שונא כובעים
אופנתיים, תיקי צד קטנים על חבלים, פאוצ'ים, טבעות צבעוניות.
אנשים שמעיזים ללכת עם גזרה נמוכה (יותר משלי) הם, לטעמי,
תת-גזע שיש להשמידו או לפחות לכלאו לתקופה בלתי מוגבלת במחנות
ריכוז על גבול גבעתיים-תל-אביב. אלה הלובשים אוזניות בחמש מאות
שקלים בהאזינם למיני-דיסק שהביאו מסינגפור בכלל לא ראוי לקרוא
להם אנשים. אני חושד במגולחים למשעי, בבעלי זקנקנים צרפתיים,
ספרדיים או זקני סנטר ופיאות לחיים מחודדות בכך שהם מקיימים
הקרבות תכופות של חתולי רחוב לשטן. אני גם חושד באלה המנסים
להסתיר את עליבותם תחת שכבת זיפים המסודרת והמסורקת בקצותיה.
לעולם לא אאמין למישהו הלובש משקפי שמש מהסדרה האחרונה של בולה
ומדיף ריח בושם חריף-מתוק. רגשות נקם עזות מתעוררות בי בשומעי
מנגינות הבוקעות מתוך כל תיקי הצד המעוצבים, בראותי את היצורים
רפי-השכל שולפים מכשירים סלולריים מיניאטוריים שהולכים וקטנים
מיום ליום. כאילו בכלל יש להם מה לומר לתאומיהם בקצה השני
המחזיקים באותו המכשיר, רק מדגם חדיש יותר שהוציאו מאותו התיק.
מצלמות דיגיטליות, יומנים אלקטרוניים, נגני מיני-דיסק מיובאים
מסינגפור... אבל אני מתחיל לחזור על עצמי.
רק אלה המתלבשים גרוע, הלא יודעים להתאים צבעים, אלה שנתקעו
באופנה של לפני שני עשורים ולא זכרו להתגלח גם הבוקר, אלה
ששערם הדליל, לא משנה מה אורכו, לעולם לא מסודר וקרחות
בוגדניות מבצבצות דרכו, אלה המפתחים כרס קטנה וידי ילד סומאלי
- רק אלה מעוררים בי תחושות חמלה, אהבה ורוגע. בחברתם אני
מרגיש שלם יותר, בטוח יותר, אני מרגיש שאין עוד צורך להעמיד
פנים: הכל גלוי כאן, כולנו לוזרים.
כמו מחטים קטנים דוקרים אותי לעיתים מחשבות על המצב שבו יכולתי
ללכת מוצלח יותר: אחד מאלה שאני כה מתעב. לו הייתי יכול להתהלך
כמו טווס בין הרבבות ברחבות, בחורה או שתיים איתי. אך אלו הן,
כמובן, מחשבות סרק. כי מה יכול להתרחש שיביאני למצב כה בלתי
נתפס?