ביום האחרון שלפני הטיסה הוא נסע לבקר את אמו בכפר-סבא. הוא
נסע בקו 561, מרגיש כמו קריקטורה של עצמו: תייר שמן ומזיע,
בטנו הרופסת מוסתרת תחת חולצה ענקית ששוליה מתנופפות ברוח החמה
כמו דגלים. הנהג, כנראה, גם לא הרגיש חיבה מיוחדת כלפיו; למרות
הבקשה המנומסת להודיע מתי מגיעים לוויצמן פינת תל-חי, הנהג שתק
כמו דג, והוא נשאר באוטובוס עד התחנה הסופית. משם, בחום של 40
מעלות, תחת עינה הלועגת של השמש, מוקף באנשים שזופים ומחייכים,
הוא חזר לאורך הרחוב 4 או 5 תחנות - עושה את הדרך ההפוכה
לכיוון הנסיעה של האוטובוס. בדרך שורות של שיר התחילו לבצבץ
מתחת לקליפה המבעבעת של מוחו:

אתמול נעלמת ולקחת את שבעת הירחים הקודמים
זחלתי ברחובות העיר מטומטם ומטונף

כשהוא הגיע לבית, קטן ומפוחם, שריד של שנות ה-60 העליזות, עלתה
באפו צחנה נוראית; אולי ביוב, אולי גופה של זקנה שאף אחד לא
טרח לבקר כבר זמן-מה.

זחלתי ברחובות העיר מטומטם ומטונף
הפכתי אבנים בוציות תחת גשם מר ועצל

הוא חייך לעצמו: אולי זאת אמו. בעלותו במדרגות המסריחות (הצחנה
רק התחזקה בתוך הבית) השורה האחרונה קמה לתחייה והתאימה את
עצמה בצורה מושלמת לסוף הבית:

אתמול נעלמת ולקחת את שבעת הירחים הקודמים
זחלתי ברחובות העיר מטומטם ומטונף
הפכתי אבנים בוציות תחת גשם מר ועצל
בכל מקום הרגשתי את מגעך האחרון, השבע.

אחרי חמש דפיקות נשמע לבסוף דשדוש מתקרב של נעלי בעת על רצפות
וזקנה תמוהה פתחה את הדלת. לכמה שניות מאד ארוכות היא לא זיהתה
אותו. הוא אפילו חשב להציג עצמו כמוכר אנציקלופדיות כשלפתע
הרגיש לפיתה רכה על זרועו. היא רעדה חרישית: מסתירה את דמעותיה
הלא-פוסקות על גורל בנה. "שלום אימא". מה עוד יכל להגיד, כשהם
התחבקו.
בסלון על הקיר הייתה תלויה תמונה גדולה וממוסגרת של אביו: איש
גדול, בעל שיער בהיר, חיוך נצחי עם קמטים אלכסוניים בשולי פיו
ועיניים עצובות. כך הוא נראה באמת? כך הוא זכר אותו? על השידה,
על הטלוויזיה, ליד הספה היו פזורות תמונות קטנות יותר של אחותו
הגדולה ומשפחתה ושלו עצמו. בכל התמונות הוא נראה צעיר ומופתע.
אולי אפילו, העז לחשוב, יפה. "אני הולכת להכין לך תה,
ניקולאי." למרות התנגדותו היא נעלמה אל תוך המטבח . על מסך
הטלוויזיה קפצו ללא קול רקדני בלט. היא חזרה עם התה
והביסקוויטים. הוא לא ממש ידע מה לומר, וכך היה שמח שהיא
התחילה לדבר ראשונה ולספר על אחותו: איך הסתדרה יפה בדנמרק,
ואיך בעלה עוד מעט סגן-מנהל. ואיך גדלו הנכדים: לארס בן שש
וקריסטינה עוד מעט בת ארבע. אפילו את השמות שלהם לא זכרתי, הוא
חשב, טובל את הביסקוויט הקשה בתוך התה. "מה נשמע  אצלך,
ניקוליושקה, איך אתה חי? למה אתה לא כותב לאימא שלך? אם אתה
צריך כסף, אל תתבייש, אני אעזור, בשביל מה יש אימא?" הוא הניד
את ראשו בשלילה: "תודה, אימא, אני בסדר. אפילו אתמול הייתי
בהוצאה לאור" - היא הסתכלה עליו במבט חודר, קפוא: קרוב לודאי
בכלל לא הקשיבה למה שאמר-"והם הבטיחו לי שיוציאו את האוסף
שירים שתכננתי כבר אז, את זוכרת? אולי אפילו יעשו תרגום
ויוציאו באמריקה, מי יודע? אני אשלח לך עותק, בסדר אימא?" היא
הנהנה בראשה ואז הנהנה שוב והמשיכה להנהן. כמו ציפור בשבי.
מבחוץ חדרו פתאום צעקות של חבורת ילדים שרבו על מגרש כדורגל.
"אימא", הוא שאל, "למה כל-כך מסריח בכניסה?" "אה, זה כלום.
בעיות באינסטלציה. ולפעמים גם ילדים נכנסים ועושים פיפי
בבניין. הם יודעים שכולם כאן זקנים ואף אחד לא יעשה להם כלום."

הוא שתה את התה, אכל עוד ביסקוויט וקם להגיד שלום.
"אתה יכול להישאר כאן, בן; אתה יכול לישון על הספה; למה לשלם
על בית-מלון?"
"תודה, אימא. מחר אני כבר עוזב. אני אתקשר עלייך כשאני אגיע
לניו-יורק. ותמסרי ד"ש ללילי וילדים. טוב, אימא?"

בלכתו לתחנה הוא שם לב לקרירות שהתחילה לזחול במורד חולצתו
ולאוויר הדומם. הרוח החמה של צוהריים פסקה. מחר, הוא חשב, מחר
אני  כבר אהיה על המטוס, בדרך הביתה, הרחק מהחור המצחין הזה.
הוא ניסה להיזכר בשמות הדניים של הילדים של אחותו: לארס ומה
היה השם של הילדה? סברינה? לא. לא חשוב.