למה שוב אני כותבת עלייך כל פעם מחדש?
כ"כ הרבה שאלות מהדהדות לי בראש, מחפשות מקום נוח להתיישב,
להתבהר, להיענות...  אולי ככה אני אענה עליהן?

זה לא איזה מכתב יאוש, לא נראה לי שזה מכתב בכלל, ואני גם לא
מיואשת, ואני לא מדוכאת; אני אפילו די שמחה...  שמחה שטוב לי
בלעדייך, ויש לי את הדברים שלי שעושים לי טוב, והעולם יפה,
והחיים יפים...  ואני לא תלויה על עץ גבוה, מביטה למעלה לשמיים
ולא מודעת לכך שבעוד רגע אני אפול עם הפנים לאדמה. אני עם שתי
רגליים על הקרקע, מביטה קדימה, ויודעת שאני אוכל למעוד וליפול,
זה בטח יקרה, אבל אחרי כל נפילה קמים מחדש ומגלים את הנוף החדש
שנקרה בדרכי, שדות ונחלים, יערות והרים; והכל נמצא שם בשבילי,
מחכה שאני אגלה אותו, אחקור אותו, אפיק ממנו את המיטב...  

רואה איזו גישה סיגלתי לעצמי? אתה לא היית גורם לי להגיע לזה,
אתה לא היית מנסה בכלל, נראה לי, לא חושבת שזה בכלל היה מספיק
חשוב לך - אבל למה להתעסק בכאבי העבר? את ההשלמה שלי כבר
עשיתי, את ההתגברות, את ניתוק הקשר, את כל צדדי הפרידה כבר
עברתי, והשכחה? השכחה עוד מחכה לה...  וכן, זה מקשה עלי, זה
מקשה עליי שאני מנסה לצחוק עלייך כשאני מגלה שקרה לך משהו רע,
אבל בעצם כ"כ כואב לי ועצוב לי בשבילך בפנים, ואני יודעת שאני
רק רוצה שיהיה לך טוב, גם בלעדיי, ואני עוד אוהבת אותך,
באיזושהי צורה...  

תמיד אמרת שאני טובה מדי - חבל שעכשיו, בשביל עצמי, אני לא
משתנה...  לא מגיע לך הכאב שסבלתי בקשר, לא מגיע לך הדמעות
שהוצאתי בפרידה, לא מגיעה לך התקווה שלי שרק יהיה לך טוב, לא
מגיע לך...  ומעניין מתי גם הלב יבין את זה, ולא רק המוח.



אין לי ספק שזה לא הדבר האחרון שאני אכתוב עלייך, אבל בכל פעם
אני מבינה יותר ויותר כמה שעדיף לי בלעדייך, לא משנה כמה אני
אוהב אותך ואתקשה לשכוח, אני את הכל עברתי, ואני חזקה ונחושה
מדי בשביל לחזור אחורה.
אני כולי עם הפנים קדימה, ונקווה שאני אפול כמה שפחות, ואם כן
- אני אקום, ובלי שתעזור לי. אני בטוחה.