שוב זה קורה לי. שיט שיט. OK להירגע. איפה אני? חדר חשוך, מלבד
נר אדום אחד שכמעט כבה, פוסטרים של ווסטלייף על הקיר. בסדר, זה
לא החדר שלי. מה עוד? שולחן, כיסא, מערכת סטריאו ובחורה
בלונדינית שישנה לידי. . .  
מה? מי זאת?  אה, אני יודע, זו רונית. רגע, נבדוק... אני מסיט
את הרעמה הזהובה מפניה, מתרכז... לא! זו לא היא!
אם זו לא היא, אז האפשרות היחידה זו רינת, או אולי טלי? מלי?
ניקול? פמלה אנדרסון? באמת שאין לי מושג. הראש כואב, שוב
שתיתי... רגע אני ניזכר! חגגנו את יום ההולדת ה-22 של רונן בגת
רימון. שתינו, רקדנו, אני בעיקר זוכר ששתינו. יכול להיות
ששתינו?
הצצתי מתחת לשמיכה. כרגיל, אני ערום, ואיזו הפתעה, גם היא!
OK ליאור, מה אתה קופץ למסקנות, יתכנו לא מעט תרחישים אפשריים
שיסבירו את עירומנו המשותף. אני יודע! שיחקנו, כן, שיחקנו
Strip  פוקר ופשוט היינו עייפים מדי להתלבש שוב (או שפשוט
הזדיינו?). לא. טוב, אז אולי פשוט הייתי שיכור מדי, מכדי לחזור
הביתה, אז אחד החברה לקח אותי אליו. זה הגיוני! יגאל לקח אותי
הביתה, וזאת בטח אחותו. אחותו? הוא יהרוג אותי. היא רק בת 17!!
(לפחות זאת לא אמא שלו, נראה לי שלא). למה זה קורה לי כל הזמן?
טוב, אין זמן לשקוע בניתוחים אנליטיים של חיי המין שלי. אני
בחור הגון ואינטיליגנטי. לעזאזל, עד לפני שנה עוד למדתי משפטים
בתל אביב.
עד שיוני ניפטר.
משהו רוטט. זה הפלאפון שלי. "הלו"?" יגאל"? "איפה אני, אתה
שואל"? "זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי... אה, תגיד, אחותך
בלונדינית"? "טוב, לא משנה". "אתם מחפשים אותי?" אני לא כל כך
זוכר, אבל ניראה לי שנצמדתי פה, לאיזו בחורה בדיסקוטק, ואפילו
יש מצב שהזדיינו"."
-"שוב?"
-"יגאל, יא מאנייק, אין לי זמן להטפות האלה, אני יודע בדיוק
איפה אני." "איפה? טוב אני כבר חוזר אליך". אני מנתק.
כל זה לא היה קורה, אם יוני היה פה לידי. תמיד הוא ידע מה
לעשות, כל כך שלט בעניינים. אי אפשר היה להפתיע אותו. בעיניו
הכחולות היה חוזה כל תרחיש אפשרי, כאילו הוא גנב את התסריט של
החיים מאלוהים.
אבל הוא בטח לא חזה שהמוח שלו יהיה מפוזר על שני הנתיבים של
כביש 4.
אני קם. באפלה אני מוצא בגד ומתלבש. מעביר יד בשיער, ונושם
עמוק. מציץ שוב מתחת לשמיכה, איזה טוסיק! לא יודע אם להשאיר
פתק. מה כבר אני ארשום: לבלונדה שאני לא זוכר, היה ממש כייף,
למרות שאני לא זוכר.
רעיון רע! אני פשוט אלך. אני יוצא מהחדר. חוצה את הסלון, מבלי
להביט הצידה, ויוצא החוצה.
אני בחוץ, בריזת ים קרירה זורמת אל נחירי. דווקא לילה יפה, אין
עננים, חצי ירח לבנבן זוהר לו שם למעלה. יוני היה יכול להסתכל
על הירח שעות.
"יום אחד אני אגיע לשם, אפרוץ בצעד תימני, ואתקע דגל ישראל
בדיוק בקודקוד", הוא תמיד היה אומר," לא לפני שאפזר מעט קליפות
גרעינים שחורים באזור, בשביל האותנטיות, כמובן". הייתי צוחק
עליו ואומר לו, שלא ישלחו שום גרוזיני לירח, אלא אם כן זה
בשביל עבודות צנרת, או להעביר כמה מטאוריטים דירה.
יוני ואני גדלנו ביחד במרכז ראשל"צ, מגיל 6 לא היה ניתן להפריד
בינינו. יוני וליאור, או כפי שנהגו לכנותנו, סטרסקי והאץ',
וזאת משום שתמיד היינו מסתבכים בכל מיני "הרפתקאות" משונות,
ולא פעם חזרנו הביתה באדיבות ניידת משטרה מקומית, למורת רוחם
של הורינו.
לא זיהיתי בדיוק איפה אני, אבל החלטתי להסתובב קצת, לפני שאני
אתקשר ליגאל הלחוץ. נשמתי עמוק, הלכתי והלכתי מבלי לדעת לאן.
בנתיים הירח נעלם, וענן שחור גדול כיסה את מה שהיה עד אותו
הרגע לילה יפה כל כך. הצצתי בשעוני, לראשונה מאז שהתעוררתי,
השעה הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר. המשכתי ללכת, מתעלם מהטיפות
שהחלו לפגוע בראשי במין נדנוד מעצבן. אט אט הטיפות הפכו למבול.
התחלתי לרוץ, פשוט לרוץ. ניראה לי שעברו 5 דקות, עד שהגעתי
לכיכר ירוקה, מוקפת עצים. הגשם נחלש, העננים החלו להתפזר ואיתם
הבלבול.
שניות ספורות עברו, עד שהבנתי שני דברים מאוד עקרוניים לגבי
מיקומי והלילה שעבר אלי:
1.אני עומד בכניסה לבית הקברות העירוני של ראשל"צ.
2.אותה בחורה בלונדינית היא תמר, חברה של יוני (לשעבר,
למעשה).

אחרי שקלטתי מה בדיוק עשיתי, הדבר האחרון שרציתי לעשות זה
לעמוד "פנים מול פנים" מול יוני, או לפחות מול מצבת השיש
השחורה שלו, אבל מן דחף לא ברור הוליך אותי בשבילים הצרים בין
הקברים, עד שהגעתי לחלקה 36א', Yoni's place, כמו שהיינו
קוראים למקום.
כשהעברתי את אצבעותיי על מצבת השיש הלחה, הבנתי שלמעשה גם היום
שלוש שנים לפטירתו עדיין לא עיכלתי שיוני כבר לא איתי, כבר לא
עם אף אחד, ובטח שלא עם תמר.
יד יציבה הונחה על כתפי מאחור, הסתובבתי בבהלה.
כעת זה זמן טוב לציין, שבמהלך החיים שלי היו תמיד שלוש עובדות,
מעין מוסכמות בין-לאומיות, שהיו יציבות עבורי:
- חתולים לא עפים (זאת למרות הניסיונות הרבים שלי ושל יוני
להטיס חתולים מגג המתנ"ס השכונתי בילדותנו).
- אני אף פעם לא אבין נשים (כאן אני יכול לומר שלא באמת
ניסיתי).
הדבר השלישי די נמוג בכמה השנים האחרונות, אך כעת לא היה שום
מקום לבלבול. הייתי רואה את זה כל לילה בחלומות, זה היה מופיע
מולי ברגעי משבר תכופים, וכעת זה היה מולי פעם נוספת, החיוך של
יוני.
הוא עמד מולי, כולו קורן אור וחום, לבוש אותם בגדים שלבש ביום
מותו, רק שהם לא היו מוכתמים בדם ורקמת מוח. חייך ולא אמר
מילה.
התרגשות משולבת בפחד זעזעה את כל מערכות גופי, כשהצלחתי להתעשת
המילים היחידות שיצאו מבין שפתי הרועדות היו: "בן זונה", ומשם
כבר לא יכלתי לעצור עצמי והתפרצתי אל מול חיוכו:
"שלוש שנים, שלוש שנים, שאני מסתובב כמו זומבי בין ההריסות של
מה שעד למותך הפתאומי היו חיי. איך יכלת לעזוב אותי, היינו
צמד, צוות לעניין, ועכשיו, עכשיו מה אני? מה? סתם. כלום. אני
אפילו לא יכול לשחק שש בש בלי לחשוב עליך, על איך שהיית קורע
אותך כל פעם, ועדיין היית ממשיך לשחק איתי. כל דבר שאני עושה,
כל פעולה וכל מצב מצומדים סינפטית לזיכרון עליך".
יוני לא אמר מילה, אך לרגע הפסיק לחייך. דמעה זוהרת הופיעה לצד
עינו השמאלית. הדמעה הפכה לבכי, ועד מהרה נהר אור של כאב וצער
נזל מעיניו.
פרצתי גם אני בבכי. פרקתי עול של בדידות ארוכה, אחזתי ביוני
וחיבקתי אותו. דמעותיו נזלו על חולצתי, שופכות אור לבן על
צווארי. דקות ארוכות עמדנו מחובקים. עצמתי את עיני, וחלמתי
שבעצם יוני לא מת מעולם, הוא כאן לצידי ולא יעזבני עוד שוב.
יוני לא מת ואני מתחיל לחיות.

כשפקחתי את עיני, יוני כבר לא היה שם. מחיתי דמעה נוספת ונשקתי
לקברו, שכעת היה חם.
השחר כבר החל לעלות, והאופק זהר באור אדמדם. יכולתי להרגיש את
חיוכו בעצמותיי, וגם ארשת פני לבשה חיוך מאוזן לאוזן. המפגש
החלומי הזה איתו הפיח בי רוח מרנינה של התחדשות. יצאתי בצעדים
נחושים מבית הקברות לביתה של תמר. עכשיו זה בסדר.

מבעד לענן לבנבן יכולתי להישבע שהבחנתי בחתלתול אפור ופרוותי
מעופף לו.