קצת אחרי חצות. שי עומד על הגבעה ליד בית-הספר היסודי שבו למד
לפני שבע שנים. ללא הפסקה מסובב את ראשו לכל כיוון בציפיה
לראות אותם.
"תהיה שם בחצות" אמר לו עידו בבוקר. הוא באמת מנהיג טוב חשב
לעצמו שי שהגיע בדיוק בזמן. הוא לא רצה לאכזב אותם, בכל זאת הם
באמת היחידים שמתייחסים אליו. חצי שעה והם הגיעו - אלירן, אהוד
ועודד.
שי רץ לעברם בשמחה רבה תוך כדי נפנוף יד די מגוחכת. "שלום שי"
אמר לו עודד בחיוך נבוך. שי החזיר לו בחיוך מאוזן לאוזן. עודד
סובב את ראשו לעבר אלירן ואהוד שדיברו בצד בלחש בלתי פוסק.
"אהה, שכחתי להגיד לכם חבר'ה, עידו אמר לי שהוא יבוא רק באחת"
אמר עם פרצוף מבקש התנצלות. ארבעתם הלכו לשבת ולחכות בספסלים
של הבית-ספר היסודי. אלירן התיישב ליד עודד, "היינו יכולים
לנצח היום אם היית בא." אמר לו. "אתה יודע טוב מאוד שאי אפשר
לנצח אותם כשחסר לנו שחקן", עודד כבר ידע איך להתוכח איתו, בכל
זאת הם חברים כבר עשר שנים. "לא יכולתי לבוא, ואתה יודע טוב
מאוד למה." הוסיף עם מבט מאיים. שי האזין במתח לשיחה שנוצרה
וקינא בעודד ביכולת השכנוע שכבר הספיק לשמוע בעבר מפיו. "אתם
לא יכולים להיות תלויים בי, אני לא יכול להיות תמיד בכוננות
עבורכם, וחוץ מזה, יכולתם לקרוא לשי", שי קפץ במקומו לשמע שמו.
אלירן תקע מבט רומז לעודד ואחרי זה פנה לשי, "אתה יודע איך זה,
לפעמים צריך שיהיה שחקן טוב מאוד או שלא יהיה בכלל, ואתה
יודע... שאתה לא משהו בכדורגל". שי לא חשב בכלל להתווכח איתו,
בכל זאת הוא לא מעוניין לסכן את היחסים שלו איתו. "אני מבין,
אני באמת לא טוב" הוסיף בחיוך מגוחך. השיחה הזו ובניין
בית-הספר הזכירו לשי את התקופה של בית-הספר היסודי. כשלכל אחד
היה את הקבוצה שלו, והוא יושב בצד ומחכה שמישהו יתייחס אליו.
איזה מזל שיש לי אותם חשב לעצמו שי. אם לא היה לי אותם לא היה
לי אף אחד.  
"הנה הוא הגיע" אמר אהוד והצביע לפתח בית-הספר, עידו עמד שם
וחיכה שהיושבים יבואו לקראתו. עידו העביר מבט על כולם "הגיע
הזמן שנלך". כולם החלו לצעוד אחרי עידו שהוביל אותם בתנועות של
קצין העומד בראש פלוגה. שי הסתכל בו בהערצה, נדהם מיכולות
המנהיגות שלא התקיימו אצלו כלל. "שי, בוא נדבר שנייה" אמר עידו
כשגבו עדיין אליהם. זרם של התרגשות עברה בשי, אדם כמו עידו
רוצה לנהל איתו שיחה פרטית. "אני שמח שבאת, אנחנו תלויים בך,
אתה יודע" אמר לו במילות קסם. שי רק הנהן את ראשו במהירות, הוא
לא זכר שמישהו אמר לו דבר שכזה אי פעם.
"הגיע הזמן שהזקן הזה ילמד לקח" אמר עידו ועיניו בוהות בחנות
הקטנה שבפינת הרחוב, "חושב שהוא ילשין על אהוד ועליי ולא
ישלם?". הוא סובב ראשו לכיוונו של אלירן "ועוד איך הוא ישלם"
חייך אלירן. שי לא ידע כלל על מה דיברו אך היה בטוח שהם היו
נכונים. עידו סובב גבו לחנות, "נתחיל חבר'ה?" כולם הנהנו חוץ
משי שקלט זאת והנהן גם הוא באיחור, "אז קדימה! עודד אתה
מוביל". כמו מתוך אינסטינקט כולם חוץ מעידו ושי החלו לרוץ
לקראת החנות. שי עמד ליד עידו מוקסם מהאחדות והביחד של הקבוצה,
ואז הבין שהוא היחיד שלא פועל. בחוסר בטחון ניגש לעידו "מה אני
צריך לעשות?" עידו חייך אליו ותפס בחברות את צווארו "בינתיים
כלום, אבל אל תדאג גם לך יש תפקיד". לבו של שי החסיר פעימה,
עידו דיבר אליו כאחד מהקבוצה, כמה רצה להרגיש את אותה הרגשה.
"פתחנו אותה!" צעק אלירן ופתח את דלת החנות שלפני כמה שניות
היתה נעולה בשני מנעולים ענקיים. עידו התקרב ויחד אחריו שי, שי
צפה איך אהוד נכנס פנימה ואיתו הוא סוחב קופסה אדומה גדולה.
"כולם להתרחק! אתם לא רוצים להישרף!" צעק עידו וכולם לקחו כמה
צעדים אחורה. אהוד יצא בריצה ובא לקראתם, "זה יתחיל עוד דקה
בדיוק". עידו חייך בסיפוק רב והעביר מבט על כולם, כולם הבינו
את הרמז ויצרו מעגל סביב עידו ושי. "אנחנו רוצים לברך אותך שי"
אמר עידו במה שנשמע כמו התחלת נאום. לבו של שי פעם במהירות
מסחררת. הנאום נמשך "אתה עכשיו חלק מהקבוצה שלנו, אז היום גם
תיקח תפקיד בה אם תרצה. אתה רוצה?", שי הנהן נמרצות. שי הרגיש
את האושר של להיות אדם בעל חברים וההרגשה של היחד שכל כך רצה
ולבו לא הפסיק מלהשתולל. אותו צורך של שי לחברה שאף פעם לא
סופק קיבל סוף סוף מענה. עידו חייך אליו חיוך גדול ואז פנה
לאחרים, "הגיע הזמן שתלכו". כולם פתחו בריצה והתרחקו. שריקה
צורמת ואחריה פיצוץ נשמעו מהחנות. אש התחילה לעלות ממנה והביאה
לענן עשן שבמהירות התפשט לכל הרחוב. "עוד מעט יבואו אנשים
לראות מה יקרה פה, ופה בא התפקיד שלך" שי  השתוקק לשמוע את מה
שראה כייעודו. "הם יתחילו לשאול אותך שאלות אם אתה מכיר אותנו
או אם ראית מי עשה את זה." שי הנהן ועידו מהר את קצב דיברו,
"אתה תספר להם שאתה לא מכיר אותנו כלל, ושהחנות נשרפה כי אתה
ורק אתה הדלקת בה את בלון הגז. בינתיים אתה מבין?".  שי הנהן
וכמו תחת היפנוזה שאב והפנים כל מילה שיצא מהפה של עידו. "אתה
יודע שיש סיבה לתפקיד שלך, הסיבה היא ש..." עידו עצר את דיברו
כאשר ראה קבוצת גברים מתקרבת במורד הרחוב. "אנחנו סומכים עלייך
שי" אמר וברח. שי הסתובב לעבר קבוצת הגברים מוכן ומזומן לבצע
את תפקידו ובתוכו תחושת גאווה ושמחה אינסופית. הוא חשב לעצמו
מה הסיבה שעידו לא הספיק להגיד לו אותה אבל הוא היה בטוח שהוא
צודק, הרי הוא חבר שלו, נכון?.