אני מונח על כיסא, נועץ מבט מאשים בקיר שמולי, שלא מבין מה אני
רוצה ממנו. על פני הבעת חוסר אונים של אישה ששילבה לרוורס, אני
מתעצל להלחם בשדים שלי, ששוב עושים בי שמות.
אני מהרהר בדברים שהייתי רוצה לעשות, אבל כבר לא זוכר מהם.
אחות של חבר שאלה אותי, כשדיברנו על הא ודא, מה עושה לי טוב.
עכשיו השאלה חוזרת אלי, מציקה, מעיקה, הופכת בקרביי, נשארת
מיותמת מתשובה. אני צריך להעסיק את עצמי אבל חבל לי על הזמן,
אז אני נשאר לחשוב, לרחם על עצמי, ובכל מקום מחשבה רעה ניצתת
במילה, בלחישה, באוושה, באישה. בדידות. אם הייתי צריך למצוא
הגדרה פשטנית למצבי זו היתה המילה. אולי פסיכיאטר טוב עם
ז'רגון מקצועי רחב ומושכל היה יכול למצוא הגדרה אחרת' אבל אחוז
הפסיכיאטרים שמתאבדים הוא גבוה פי עשר מהשיעור הממוצע
באוכלוסייה, אז אני לוקח בעירבון מוגבל מאוד את הבנתם בתחומים
שנוגעים לנפש ולרפש האדם. כמובן שגם ההגדרה שלי אינה מסבירה
דבר. מי שלא חשב על המילה הזו לעומק, או לא הרגיש בדידות כזו
בעצמו, עלול לחשוב שיש לזה קשר לאנשים אחרים, למצב חברתי או
אחר, בעוד התשובה הרבה יותר מבעיתה. לא צריך אף אחד בשביל לחוש
בדידות. זה היופי - אתה יכול לעשות את זה לגמרי לבד, וגם עם
חברים. הבחירה, אם אפשר לקרוא לזה כך, שלך. יש משהו שעומד
בגרון, מחכה לצאת, אני רוצה להקיא את נשמתי, אבל זה לא יעזור,
כבר ניסיתי. היא קשורה אלי בקשר חזק מדי. אני עבד של דברים
שנוצרו על מנת לשעשע אותי, אחוז חלחלה מהמחשבה על כך, אבל
משועמם מכדי לשנות. אני מחפש אישה, אבל יודע שזו רק הסחת דעת
זמנית, טעם זמני, שיחלוף עם התשוקה, עם תום המרדף. נשים שונות
ממני, שונות מגברים, לא שונות זו מזו (פרט לאחת). אולי זו ראיה
צינית של דור בלי אלוהים, בלי מטרה, בלי מלחמה, בלי תקווה. כל
החברים שלי סובלים מהמחלה הזו, אבל אצלי זה הכי גרוע, אם כי
יכול להיות שהם חושבים אותו דבר בדיוק.
אני הולך ברחוב ומפזר חיוכים מזויפים לעבר אנשים שאני לא מכיר.
למה? ככה. כי לחייך זה יפה, ולהיות עצוב לעולם לא ישיג לך
בחורה, בניגוד למה שרואים לעיתים בטלביזיה, בגלל שיש כלים רבי
עוצמה שמחנכים ילדות קטנות מגיל הקריאה והצפייה שהן מחפשות
מישהו אנרגטי, מלא שמחת חיים. זה כמובן נכון מבחינתן, אבל
משאיר הרבה דברים חשובים מאחור, וכך מותיר נשים רבות ממורמרות
ותאבות בצע אם לא התחתנו עד גיל 30. אני לא יכול לצפות ברצינות
לעתיד טוב יותר, אלא רק לניסיון עתיר ורב עזר בהתמודדות עם
עולם ריק מתוכן. המלחמה אבודה, הסוף ידוע מראש, המאבק הוא על
קרב פה, חיוך שם, סיפוק קטן, ריגוש חולף, אהבה מזדמנת. ושוב,
יחד עם כולם אדם נשאר לבדו.