ביום האהבה חלמתי שאני מנשק מישהי אחרת, ואת נורא כעסת. לא
הבנת, לא רצית להבין, היית נסערת. איכשהוא לא הבנת שגם אני
הייתי נסער מבפנים, כבר נמאס לי מכל הסערות והמזג-אוויר המסריח
הזה. זה רק נשיקה, פניתי לקלישאות, אבל גם את עצמי כבר לא
שכנעתי, וידעתי שכדאי לשתוק. כי זו לא רק נשיקה, יעני זה כן,
אבל נשיקה זה הרבה. ואז ישבנו זה מול זו, קפואים במקום, ושוב
מזג-האוויר לא עוזב.

איך בכלל גילית על מה חלמתי, אני כבר לא זוכר. אני אמרתי לך?
או אולי נכנסת לי לחלום והצצת. אני ממש לא צוחק, עם הטכנולוגיה
של היום והמיסטיקה של הזוגיות, זה נראה לי אפשרי. ואז ניסיתי
להצחיק אותך קצת, אבל זה היה מאולץ, כמו להגיד סיני ביפנית.
ודברים פשוט לא זרמו, כאילו שמו את הסכר האמריקאי הגדול הזה
הובר-דאם או נוטר-דאם ואנחנו נתקענו. וגם המוסיקה שלנו כבר
נשמעה איטית יותר, באופסייד, כאילו הבטריות נגמרות. לאונרד כהן
מעולם לא נשמע עמוק ואיטי יותר, אלביס קוסטלו שר "אני רוצה
אותך" כאילו הוא לא ממש רוצה. ואולי אכן נגמרו הבטריות, והגיע
הזמן להחליף, אבל גם את הסוג. כי זה לא משנה שחלמתי שנישקתי
מישהי אחרת ביום אהבה; באותה מידה יכולתי לפנטז ביום הכיפורים
שאני מזדיין עם אחותך או לרדת למישהי בתשעה באב. אני אוהב
אותך. אני אוהב אותך אהבה עזה, אהבה קשה, אהבה אבסולוטית. אהבה
שאפילו בסרטים מפחדים להראות. אולי בסרטים הספרדיים של
אלמודובר. אני לא יכול להסביר כלום, אני לא יודע. לעזאזל, אני
אפילו לא יודע איך אומרים סיני ביפנית, או איך אומרים יפני
ביפנית.