שאגות, צעקות, צרחה. אני מוציא את הראש מהחלון, השחור של הלילה
מסנוור לי את האישון של העין. אבל אני בכל זאת מביט למטה, טיפה
הצידה. כן, זה אונס. היא שוכבת על המדרכה, דוממת (המדרכה, כי
היא לא מפסיקה לנסות לזוז). נו מילא, אני מכניס את הראש פנימה,
סוגר טיפה את החלון, לא עד הסוף, שייכנס אוויר.

הולך להשתין, ודורך על חתיכת צ'יטוס שנשארה עוד מאז שיעלי היתה
פה, והביאה לי מהארץ. יורד על ארבע, מרחרח את החתיכות
המרוסקות, המנופצות. עוצם עין, בעין השניה שומע עדיין את
הבת-זונה שם צועקת למטה, חושבת שהיא מצטלמת לסרט. מלקק את
הפירורים, מצחיק שלשטיח יש טעם של גבינה של צ'יטוס.

אההההההה!
כוס רבאק, שתפסיק לצרוח! ומגרד עוד שכבה של זעה מהגב התחתון.
יוצא לרחוב. ללכת ברחוב בלילה, לבד. מרגיש את הקרפ שוקולד
מתעכל לא טוב עם הפסטה של קודם. מתקדם לאיטי, בוחן את הסביבה.
ופתאום נראה לי שרק אני הולך לבד; כולם מחובקים, מחולקים
לזוגות. הידיים שלי פנויות; אחת בכיס של הג'ינס, השניה טופחת
על העמודים בקצה המדרכה. אבל כל הידיים האחרות תפוסות - גבר
חובק אשה, לוחש לה מילות אהבה דביקות, מחייך לה חיוך של זיקפה.
המראה של הזוגות מתעכל לי לא טוב בראש עם הבדידות. אבל אני
ממשיך ללכת, לספור את העמודים.

אהההההה!
עכשיו זה כבר אני, צועק מבפנים, חזק, אבל אף אחד לא יכול
לשמוע, במיוחד לא את. אצלך הקרפ בטח התעכל טוב; ומן הסתם יד
זרה או מוכרת מונחת בנחישות רכושנית סביב מותנייך, ואת לא לבד.
ואת אף פעם לא לבד. גם כשאת לבד. רעש ואורות מימיני, ורעש כוס
נשברת. נכנס לבאר, מוריד כוס בירה דלוחה, קולט בעין איזה אחת
חמודה, אבל וואלה, הרעש הצחקוקים הצחנה והכיעור לא מתאימים לי.
אני יוצא, ועוצם את העיניים, מנגן לי בראש מנגינה מוכרת, "אילו
ציפורים". בסוף כיתה ה' או ו' הופענו עם השיר הזה אצל שטנאי
בגינה, עם החמור והשער של הכדורגל, והיה אור אולטרה-סגול כזה,
של שנות השמונים.

אההההההה!
קשה קשה, אבל יהיה טוב. חייבים סוף אופטימי, מצחיק, זורם. אסור
לאבד תקווה. גם כשאתה לבד, גם כשאונסים אותך באמצע הרחוב ואף
אחד לא עוזר לך. מצחיק, אפילו היא לא היתה לבד, במובן מסוים.