כבר עברה שנה, בעצם שתיים. פאק! איך הזמן חומק לנו מבין
האצבעות. אני עדיין מתחרט על הדברים שאמרתי לה אז.
בעצם אני מתחרט על הדברים שלא אמרתי לה.
מה כבר יכולתי לעשות? זה היה או להגיד לה את האמת או לחיות
בשקר. והאמת לא הייתה יפה... היא הייתה מכוערת מאוד!

אני האמנתי בו, באמת האמנתי שהוא שומר עליי למעלה.
והיא, היא שנאה אותו, שנאה שאני נותן לו יותר מאשר לה, שנאה
שאני מתייחס אליו יותר מאשר אליה, שנאה שאני אוהב אותו יותר
מאשר אותה...
רציתי שגם היא תאמין אבל היא לא יכלה, לא יכלה להאמין במשהו
שהיא שונאת, פשוט ככה.
ואני, יום-יום לחצתי עליה עד שהיא נשברה, זהו!
יכולתי להכריח אותה לעשות הכול, רק לא להתפלל.
לא אליו! רק לא אליו!
אז היא אמרה לי, היא הייתה חייבת להגיד לי.
אני לא מאמינה בו, באלוהים שלך. אני שונאת אותו ושונאת את
האהבה שלך אליו. זה לא ילך ככה- או אני או הוא!
היא נתנה לי דילמה, היא פשוט לא יכלה להמשיך את המשולש הזה.
ואני, אני בחרתי בו, כנראה שהייתי צריך להאמין במשהו והיא פשוט
לא הספיקה.

היום, אחרי שנתיים שנפרדנו, היא נהפכה למאמינה אבל לא חזרנו.
אני כבר איבדתי את האמונה בו. איפה הוא היה כשהיא עזבה אותי?
איפה הוא היה?
נו מילא, אני כבר לא מרגיש אליה כלום, גם לא אליו.
שניהם זרים לי באותו אופן.
שתלך להזדיין ושתדחוף את האלוהים שלה עמוק לתחת!!
כשהייתי צריך אותה, כשהייתי צריך שהיא תאמין בו, בי, היא ירקה
לי בפרצוף! ממש ככה!!
עכשיו היא כבולה אליו ואני חופשי כמו ציפור, מאמין רק בעצמי.
צוחק מי שצוחק אחרון...