הוא תמיד היה עומד שם ונועץ מבטים. לא משנה לאן שאר האברים היו
זזים העיניים שלו תמיד לכיוון אחד. שלי. אפילו כשנעל שפתיים
והחליק לשון במורד גרונה של איזו ממושקפת אחת, לא הסיט את
המבט. אפלולית, עשן ומיליון איש לא עוצרים את הנעיצה הזו. בכל
מקום בחדר ולא משנה לאן הסתכלתי או במה הייתי עסוקה הרגשתי את
העיניים שלו עליי ולא עזר כמה שניסיתי להתחבא מאחורי עמודים
מבטון יצוק. כשנמאס לי התחלתי לנעוץ בחזרה. מה יש? פעם אחרונה
שבדקתי לא היו זכויות יוצרים על התבוננות. והוא בלי בושה מחזיר
מבט. דיאלוג שקט שלא אומר כלום. וככה כל שבוע, אותו יום אותו
מקום.

הייתי מסתכלת ומנסה להחליט. מוצא חן בעיניי או לא. עשיתי
רשימה. כלום לא עזר, הייתי במבוי סתום. כל 25 שניות שיניתי
מקצה לקצה את העמדה שלי. רגע אחד הוא איש המסתורין בעל הכתפיים
הרחבות והמבט הלא מתפשר ושנייה אח"כ הוא הלוזר שעומד מצחיק
ונועץ מבטים כמו אהבל. אני חושבת שנורא רציתי להאמין ברושם
הראשון. בכל זאת, כל בחורה נורמאלית תמיד תעדיף שמישהו סקסי
ומסתורי לא יוריד ממנה את העיניים מאשר סתם איזה עוף מוזר
פושט. אולי בגלל זה לא הפסקתי את זה עוד אז, כשהוא רק התחיל
לעלות לי על העצבים.

כשכבר עברנו לשיטות דיאלוג קונבנציונאליות יותר, הוא היה מצליח
לעצבן אותי כמעט בלי הפסקה. כל מילה שהוא פלט הצליחה להעביר לי
צמרמורת חלחלה בגב. והוא לא הפסיק לדבר. כל מה שאמר נע מטמטום
מוחלט לאינפנטיליות יהירה, מהסוג שאין דרך לחבב לא משנה כמה
מנסים להעביר את זה כחמוד. הייתי יושבת אצלו בחדר המלוכלך
וההפוך, על מיטת יחיד משנות השמונים המאוחרות ועדיין מסתכלת
ומנסה להחליט. ורק בין המילים, כשנעצנו מבטים כמו פעם, יכולתי
כמעט להאמין שהוא לא אידיוט גמור. אז ניסיתי לכפות עליו את
השיטה המוכחת של "תהיה יפה ותשתוק", שום דבר שעשיתי לא גרם לו
להפסיק לפלוט ואני כבר הרגשתי דביקה מכל המילים שלו, אז נישקתי
אותו. כשהשפתיים עסוקות והגרון שלי בולע כל קול שיכול לבקוע
מהן, הסיכויים שאצטרך ממש להקשיב לילד ירדו פלאים.

וזה היה יכול לפתור את כל הבעיות שלנו והיינו יכולים לחיות
באושר ולנצח אם הוא לא היה מנשק בדיוק כמו שהוא מדבר. הפה שלו
היה חלקלק בצורה שלא אפשרה להימנע מלחשוב על דגים בווריאציות
שונות וגם כמויות הרוק הדביק שמרח עליי עזרו ליצור אשליה של
ים, אם היה קיים אחד כזה עם מים סמיכים. גועל נפש, ואני כבר
מתחילה להתרגל לצמרמורת הזו של הגועל בגב. לפחות הוא שתק.

נשארנו ביחד ואהבתי אותו. לפחות כל 25 שניות מתחלפות. בין
לבין, הצמרמורת בגב. הייתי מבקשת שיגרד לי שם כדי להעסיק את
העצבים הקטנים שיושבים ושולחים מסרים של חלחלה למוח העייף שלי
והוא לא היה מוכן. אמר שאין לו ציפורניים וזה מגעיל אותו לגרד
בלי. צחוקים. מישהו אמר מגעיל?

כל האינטימיות בינינו המשיכה באותה מסורת של הנשיקה הראשונה.
הכול הרגיש דביק וחלקלק. מין פגע וברח עם נופך טרומי מובהק,
שתמיד נגמר מוקדם מידי ותמיד נראה איכשהו שעירב כמות מופרזת
מידי של נוזלים. מזל שנרדמים ישר אחרי, אחרת הבחילה בחיים לא
הייתה עוברת.

רק מאוחר בלילה, כשהייתי נשארת ערה ועסוקה בעוד אחת מהעבודות
הסיזיפיות של החיים, באמת ידעתי שאני אוהבת אותו. ישן עם הראש
עמוק בכר, מכורבל ברישול מתחת לשמיכה, נוחר קלות, אהבתי אותו.
הייתי נשכבת לידו ומעבירה את היד על העור שלו, שהיה רך בצורה
מפתיעה כל פעם מחדש. ברגעים האלו, כשהיד שלי שלחה מסרים של
עונג, שמושג רק מהשילוב המקסים של רוך וחמימות, רציתי אותו
לנצח. כשהוא שכב שם, רק הילד שנשאר כשכל ההצגה של הפוץ משעות
העירות נמוגה, רציתי שהרגע לא יגמר, שנישאר תמיד, הוא ישן ואני
ערה, ביחד. ודווקא כשהכמיהה להיות ביחד הייתה הכי חזקה, נאלצתי
תמיד לשבור את הרגע ביוזמתי. לצערי הרב, אבנים לא מתגלגלות
לראש ההר מכוח המשיכה בלבד.

אני והאבנים שלי, כל יום והאבן שלה. כולן צריכות להגיע לראש
ההר ותמיד לא כל כך ברור למה. והוא, עומד מהצד ונותן הוראות.
על כל דבר יש לו משהו להעיר וחוסר הניסיון שלו זועק מעל
היהירות הבלתי נסבלת בקולו. הוא אומר לי איך להזיז סלע. הוא,
שבקושי ראה חלוק אבן מקרוב, מה הוא מבין. ואם לפחות היה שותק
ונותן יד. עוזר קצת לדחוף את המשקל הגדול נגד כל הפיזיקה
העוינת. אבל לא. רק הוא והמילים החלקלקות שלו שבמקרה הטוב רק
מקוממות ובמקרה הרע מלחלחות את האחיזה שלי וגורמות לי להחליק.


ככה יצא שבין בחילה להחלקה הייתי די מעוצבנת עליו ועל כל הסבל
שנגרם לי בזכותו. והוא, עדיין בפוזה של יודע כל, כמו פינצ'ר
קטן שנובח הכי חזק שהוא יכול, מנסה להסתיר ממני ומהעולם את
החוסר התהומי שלו בביטחון ובהערכה. כל הזמן הרים עיני כלב
מבריקות אליי מחכה לשמוע מילה של אישור, של הכרה, כל כך נואש
ומעורר רחמים. ואני, שמעבירה את רוב זמני נלחמת להשאיר ארוחות
למטה, לא נשאר לי הכוח לשקרים הלבנים. לך תשכנע מישהו שהוא
שווה משהו כשהוא עושה לך בחילה. ולמרות שלא אמרתי כלום, הוא
הרגיש. בדרך של מטומטמים, בלי מילים, בלי פרשנות, הוא הרגיש,
איך ברחתי ממנו לחברתם של אחרים. איך ניסיתי להרחיק אותו קצת
כדי לתת הזדמנות לקבס לשכוך. ושוב הניצוץ של הכלבלב בעיניים,
אבל עוד לפני שהספיק לצוץ בי שביב של חמלה כלפיו, כבר היה נובח
עליי שוב כמו כלב קטן ועצבני.

בסוף נמאס לי והושבתי את עצמי לשיחת נפש. כל האמביוולנטיות הזו
הייתה צריכה להפסיק והייתה חובה להכריע לצד זה או אחר. אז
שינסתי את הרציונאל שלי. אני אולי דפוקה רגשית ביותר מדרך אחת
אבל הרציונל, טפו טפו טפו, עדיין חד כשהיה. אז שאלתי את עצמי
שאלה אחת פשוטה: אני באמת רואה את עצמי מעבירה ככה את שארית
חיי? ברגע ההוא כבר היה לי ברור שזה חייב להיגמר, פשוט בגלל
שזה לא יכול להמשיך. היתרונות של ההיגיון הפשוט. חד וחלק. בכל
זאת עדיין האמנתי בכמה אידיאלים לגבי איך חיי זוגיות צריכים
להיראות ולא הייתי מוכנה לוותר עליהם בשלב כל כך מוקדם של חיי.
והוא הרי לא ענה על אף אחד מהם כשהוא ער. אז סגרתי עניין. שנה
היינו ביחד. תחלופה של מספר אחד בשעון הדיגיטאלי של החיים. ככה
קצת, ככה הרבה. הוא לא ממש התווכח. יום אחרי כבר חזר לשוטט
בחדרים אפלים ולנעוץ מבטים בלי בושה. מילא את המשרה הריקה
ביום. מצא לו איזו מישהי שאם הייתה ציפור בטח הייתה דודו - לא
מספיק שם בשביל לשרוד. והיא, כנראה חושבת שכל מה שהוא אומר כל
הזמן נורא חכם או שהיא לא ממש מבינה מה הוא בעצם אומר. בטח גם
אוהבת לשתות רוק סמיך. או אולי סתם פשוט נורא צמאה. בכל מקרה,
מצא עוף מוזר את מינו. כנראה שבכל זאת יש דבר כזה שנקרא גורל.

האמת, נורא נפגעתי. בכל זאת השקעתי המון מאמץ כשהיינו ביחד.
לחיות עם בחילה מתמדת לא הולך ברגל. ומה מסתבר, כל אהבלה יכולה
למלא את אותו התפקיד ואפילו די בקלות. ובסופו של יום כל מה
שהוא צריך זה שיגידו לו שהוא שווה משהו וזה דבר שמטומטמת יכולה
לתת בקלות. אולי אפילו בלי באמת לשקר.


עכשיו אני גוססת. מחלה נדירה, תסמונת הקיום הנעצר קוראים לה,
למרות שזו בעצם בעיה נוירולוגית יותר מהכול. הרציונאל עדיין
פיקס, אבל כל השאר תקוע. המוח המסור שלי, שידע פעם לסנן
ולהבדיל בין כל המסרים שקיבל, עובד עכשיו בלולאות. וזו מחלה
קטלנית. רופא מומחה אחד בדנמרק אמר לי שיש מצב לצאת מזה, אבל
צריך להלחם ואני, אין לי כוח. זה עובד ככה שבהתחלה כל
המנגנונים מתחילים להיתקע על רצף קבוע ואח"כ מתחילים להיווצר
חורים בראש, עד שכל הביפנוכו נעלם וזה נגמר. אפשר לצאת מזה אבל
צריך כל הזמן לעבוד נגד עצמך בשביל להמשיך לגלגל את העסק.
בינתיים אצלי, הספרות הדיגיטאליות כבר לא ממש מתחלפות ואם כן
אז לא בהכרח בסדר הנכון. ומכל המקומות להיתקע בהם אני מוצאת את
עצמי יותר ויותר חיה לפני שנה שוב ושוב את השבועות אחרי
שנפרדנו וכל פעם שזה נתקע בלופ, עוד חור קטן נולד שם בפנים. אם
כבר להיות כל הזמן בנקודה אחת, לפחות הייתה יכולה להיות נקודה
טובה של עונג. אבל אני עם המזל שלי לא מקבלת הנחות. אז חשבתי
שאני צעירה וחישבתי הכול בטווח ארוך של חיים שלמים. אם רק
הייתי יודעת שככה זה יגמר, בטח לא הייתי מחזירה לו בכלל מבט.