מלאו לו ארבעים וחמש שנים.
מאחוריו הותיר אשה אשר הקפיאה בתוך אישוניה הנמריים שתיקה
זועפת, כנגד כיעור הזיקנה שקפץ עליה טרם עת ובן שצמח כאחד
הגיזעולים, שכל יעודו בעולם הזה הוא להיות בלבד.
הוציא מתוך התרמיל כילה רחבה עם טלאים קטנים, שהשתמרה עוד
מימים שהנהיג את טיולי הנערים בתנועה. פרש שק שינה בגון זית
בפינה מוצלת מול אזור הטבילה של הצליינים, הנוהרים קבוצות
קבוצות לנהר הירדן כדי לקדם בברכה את פני ה'מילניום'.
היא היתה יפה בעיניו, שערה היה שחור ועבה והתפתל לאורך גווה
נחשים, נחשים,
כשקרני השמש האחרונות נגעו בעורה, נדמה הפך לשנהב כמו לאחר
רחצה.
בצדודיתה החדה, כך הירהר, היה משהו מתעתע; כאילו חיו בה בכפיפה
אחת פני גבר
עם פני אשה והדבר הילך עליו קסם וקשרו אליה בחיבור כמעט עוברי;
כשחיבקה אותו בזרועותיה הגדולות והחמות, חש שכל הוויתו לא
נולדה אלא לשם התכרבלות בתוך רחמה.
עצי האקליפטוס הפכו אט אט לצללים מרשרשים והוא הדליק מדורה
קטנה, לתוכה הטיל כמה בננות בשלות למחצה, עטופות בנייר כסף
וריח הפירות האפויים שהתערבבו בריח עורה העיר ולו לרגעים את
גבריותו השבלולית. גופו היה מעט מסורבל ועורר אף מידה של חמלה
למראה הגב הכפוף, אך רגליו לעומת זאת היו רגלי מטפס הרים, שטות
ומבתרות בשדות הקמה, בין שדות הקוצים, כמו שורשי שערותיו,
עיניו השחורים.
בעוד ילדי הקיבוץ היו צווחים על המיגרש ומכינים עצמם
לאליפויות, היה מתכרבל ימים כלילות בספריה הגדולה של סבו ונפשו
נסערת למול מאורעות החשמונאים הרשומים בספרו של פלביוס, למול
הרומן הגדול: ספר שמואל, הנפתח בתפילתה של אשה. ושפתיו מדקלמות
את קינתו של דוד על שאול ועל יונתן בנו, עפעפיו נפקחים למול
ספר החזיונות של חיים ויטל, שואבות אל זכרונו הענק כמעט את כל
מה שנכתב אודות הרוח והחומר -
וירוקת הטבע, אי ירוקת הטבע, הצמיחה לו כנגד אינספור הספרים
הללו שער זכרי למכביר, על גבו הרכון, על מבושיו, על ביטנו
ואצבעותיו; חתמה את פניו, כמו להכעיס, בגבות עבותות שניבטו אל
העולם כמו שפתי ערווה פעורה, אשר שאבו לתוכן את הפרוטוקולים של
דברי ימי העולם, התנערו בין שיניו הסוכריות כמו תפילת קול נדרי
בלתי פוסקת.

נעלו הכבדה ניתקלה בקרסולה במדרגות הספריה העירונית; הוא חיפש
ספרים על הירושימה והיא אחזה בידה רשימה של מאמרים מתוך כתבי
עת ועתונות, "על היסודות המיתיים בספרות ילדים" וכך נפגש
מבטם.
"בחרת לך נושא גדול, מתאים לעבודת דוקטורט", אמר לה בקול
נלהב.
"לוא דווקא", הצטחקה לעומתו ואצבעותיה שיחקו בשרשרת פנינים
זעירה שהיתה תלויה לצווארה, "אני בסך הכל, מקריאה סיפורים
לילדים ב"בית הספר המיוחד ברעננה"",
"בסך הכל?" ענה ונתחבר לחייה בלי שום סימן פיסוק ושאלה.
הירח הצהבהב הכסיף את מי הנהר, והגזעים הארוכים, החלקלקים,
גנחו ברוח העמק. היא הטילה את ראשה כפקעת גדולה על לוח לבו
והוא שכב ללא ניע, מתבונן ארוכות בעגלות השמים ורק אצבעותיו
הדקות שוטטו כאילו מעצמן לאורך גווה החשוף.
אמר לה לבסוף בקול חרישי ומהורהר, כמו דיבר אל עצמו, ש"מאז פגש
בה, ימיו הופכים למעשי קדושה". שתקה ולא אמרה דבר, אך בגרונה
נתעטפה מועקה כעכובית הגלגל והיא נעצה את עיניה בתוך הלילה,
ממתינה למאומה.
עם שחר נעורה לשמע קריאות צהלה של חבורת נערים, שניתלו על
סוס-החבל ועודדו זה את זה לקפוץ למים. וקול החבטה ושאגת
הניצחון שלאחריה קרעו ולו לכמה רגעים את היער מתרדמתו בקולות
משק כנפיים ורחשים קטנים מעקצצים תחת מרבד הענפים והעלים. היא
פשטה את תחתוניה הדקים וירדה לשפת הנהר, כדי לאסוף אל פיה את
מלוא פרי תות היער הקוצני והאדום, מפקירה את גופה המלא, את
שדיה הכבדים, לעיני הנערים המצחקקים לעברה, אוספים בכפות ידיהם
המתבגרות את זיקפתם שקפצה, לתוך המכנסיים הקצרים.
לאחר שהתהפך כה וכה בשנתו לקול רחש הזימזומים של הבקר, לקולות
בני אדם ההולכים ומתרחקים, לאור השמש שהציפתו, נעור. אך כשפשט
את זרועו לעברה לא מצאה, גם לא בנהר. התיישב לאט על בול עץ
ורדרד, שקליפתו הוסרה ושפת לעצמו תה ממותק מתוך הקומקום
המאולתר והמפויח, הוציא מכיס התרמיל קמצוץ של עלי מנתה ומרווה
והוסיף עליו. אמר בלבו: "אולי חצתה את הנהר". כשלא שבה גם לאחר
ששפך את מלוא הנוזל הצהוב לתוך הכוס השקופה, ניכנס לנהר כדי
לחפשה, אבל לא מצאה גם בגדה האחרת. רטוב יצא ובהלה תקפה אותו:
"אולי טבעה".
אך פעימות לבו שקטו למול משב רוח רענן שעבר לפתע בין הענפים
הגבוהים, בין עלעליו הדקים והריחניים דמויי הלהבה, ואז ניתקלו
עיניו במגבת קטנה ולחה שהיתה תלויה על אחד מהם. למרגלותיו של
הענף הצעיר, בין אצבעות פקעת השורשים הגדולה, גילה את שרשרת
הפנינים הזעירה שניצנצה באור הצהרים המאוחר. לבו נצבט בתוכו:
"אולי כבר
לא תשוב" והוציא עיפרון מכורסם בקצהו ורשם במחברתו כך:
מגבת תכולה/ תלויה על ענף ירקרק/ ומחרוזת פנינים דקה/ מונחת
בין אצבעות פקעת
השורשים - / משתקפת במי הנהר
הביט במילים באי נחת, כולו אוזן לדומית היער, מייחל לאות, סימן
של עץ, ציפור, ניתור של דג או עלה, אך ברוחו כבר השלים שהלכה
ולא תשוב. הקיש בקמצוץ עפרונו ומחק את המילים המיותרות:
מגבת תלויה על ענף
מחרוזת פנינים
בין פקעת שורשים
משתקפת בנהר

הביט במילים ומחה בכף ידו זעה שהצטברה בבית שחיו, וגבותיו
התכווצו למיקשה אחת על פניו, פני נער, פני רוצח, פני תלמיד חכם
מעונה ושפתיו נעו: "האם כל מה שאירע ומתארע זה עתה לא כבר אירע
באיזה סיפור מעשה שקראתיו, או אולי מתארע באיזה סיפור מעשה
שמישהו מעלה אותו על הכתב ברגעים אלו ממש?"




מנזר "אחיות ציון"
י-ם, 99