עיני שטות באופק. בקצה הלא נראה. על הקצה. יושבת על קצה הגג,
ומי גשם מחלחלים אט אל מתחת לדלת חדרי. טיפות של גשם נופלות על
פני. זה מרגיש כמו דמעות, אז אני עוצמת את עיני ומדמיינת את
עצמי בוכה ללא רגש. בוכה לבקשת האופק.
עוד מדמיינת יד קרבה ובאה מאחורי גבי, עוטפת את כתפי בשלווה
ומפילה אותי מטה, אל הרצפה הקרה והרטובה. גל עשוי כדורי
התרגשות מושלגת מתגלגל לאורך כל גופי, ובראש...
בראש גודלת התמונה שלי כבר למטה מוטלת. מתבוננת בעצמי מתה,
מרוסקת כולי. איזו מחשבה ראשונה תעלה בראשו של כל אחד מהאנשים
שאני מכירה בהבזק הרגע יראה את גופתי, בהנחה שהוא יראה אותה
ראשון?
הרבה בכי. כולם יבכו הרבה. הגשם ירד ויכסה את פניהם הבוכיות של
כולם. הוא יעטוף את ראשם ולא יתן לעצב לברוח. הם יקפאו בעצבות
לדי הרבה זמן.
תמונה יפה של גשם המתערבב בתנועות עגולות עם דמעות אמיתיות של
סערת עצבות.
ככה זה כשמתים בגשם. פחד אמיתי.
אני פותחת את עיני ורואה מיני אנשים הולכים על המדרכה למטה.
אני צופה בהם. בזו שיושבת על הספסל, בזה שהולך לאט מאוד ובזה
שעומד ומחכה למישהו...
כולם מרגישים שמישהו מסתכל בהם. הם כולם בטוחים בזאת ואפשר
לראות את זה עליהם. הם כולם, כל כמה רגעים, מסתובבים סביב עצמם
ומחפשים משהו במבט מוזר, נראים מוזר.
זה שיושב על הספסל מול ביתי הבחין בי. סתם כך- פתאום.
כל כך מיוחד לי להיות צופה מורגשת חסרת נוכחות.
הוא מחייך לעברי וכאילו לעצמו. וכל מה שאני רוצה לעשות זה
לצעוק לו מלמעלה שרקדתי עם המוות. שיחקנו משחקים יפים בגשם של
קור. גשם שמטפטף בין החולצה לגופיה ומגיע לעור החם שבגב, במנות
קטנות והתנפצויות קטנות עם רעשים שלי וקור.
מקצה האופק שבתוכי אני מרגישה ויודעת שקר. הגשם הוא שקר!
אין כזה דבר לזרום. אין בכוחו של אף אחד לזרום עם הגשם.
הגשם לא באמת שיחק איתי, אלא בי.
השקר צחק עלי.