כשאתה יושב מתחת לצוק, אתה יכול גם לחשוב מה יפול עליך עד
שתחליט ללכת. אתה יכול גם לכתוב את זה בתוך המחברת שקבורה לך
בתוך התיק כבר שבוע. כי אם כותבים אפשר אחר כך לקרוא ולהתפעל.
ואז לכתוב עוד, כי זה נותן לך את המוזה.
אתה יודע, אתה כבר יכול ללבוש את הסוודר שאמא נתנה לך לפני
שהלכת. כבר מספיק קר, והעור שלך חשוף בגב ובחזה.
אולי לגזור בגדים זה לא רעיון טוב. אולי אתה צריך להתבגר.
אבל על זה גדלת ועם זה תישאר. אתה עדיין ילד. תאמין שהילדות אף
פעם לא נגמרת.
את זה אתה מחליט, זה הכל בראש שלך.
יש לך פקט של סיגריות והמצית כבר לא פועלת.
את כל הזמן שבעולם- בלי לעשן. אתה תשתגע.
אני מכיר אותך, אתה תשתגע מהעובדה.
היום קל ופשוט להשתגע מהמציאות.
טוב... אפשר להתחיל לספור נמלים על האוכל שגם אותו אמא נתנה לך
לפני שהלכת. היא התחילה לבכות רק בחלק האחרון.
כשהיא נתנה לך אוכל ונשיקה באמצע המצח, במקום שאתה אוהב.
אם המצית היה פועל, בטוח היית שורף את הנמלים,
כמו שהחבר הכי טוב שלך עשה: מקרב את הלהבה ומחכה ל- פאק!
הצליל הזה תמיד הזכיר לי את הרגע שבו אמא סוגרת את הספר, כשאתה
כבר חצי ישן וחצי מהסיפור התערבב עם החלום.
חצי חלום וחצי מציאות שמתערבבת בחלום גדול.
אז גם אתה חושב שהמציאות בעצם לא חשובה? כי תמיד אפשר לערבב...
זה מתערבב עד שה- mixer נתקע, ואז נדפקת. רק אז חושבים על זה
שכבר לא כיף להתעבב.
היגיון ונפש ביחד זה קניבליזם, או שככה אנשים אוכלים את עצמם.
אנלוגיה מושלמת לזה היא העובדה שאתה יושב מתחת לצוק ומחכה
שמשהו יפול עליך.
אני חושב שיש נמלים גם למטה, אז אתה יכול לקפוץ. למטה גם יותר
חם. חוץ מזה, עדיף לך ליפול על משהו מאשר שמשהו יפול עליך.
אם תקפוץ, תוכל להחזיק לה את היד...