[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כשזה קרה, הוא לא ידע שזה הוא.  בעצם אף אחד לא ידע שזה הוא.
הוא גם לא ציפה שזה יקרה,  ודווקא עכשיו.  אבל זה היה הוא.
פעם הם היו רבים, רבים מאוד.  אחרי המלחמה, בעצם הם היו כולם
כאלו, חלק הצליחו להתגבר על זה במהלך הזמן, אצל חלק זה הלך
התמתן אבל תמיד היו כאלו כמוהו שלעולם זה לא עבר להם, עד היום.
והוא היה האחרון ואף אחד לא ידע על זה.  זה לא איזשהו דבר
שכולם יודעים עליו וזה גם לא משהו ששואלים עליו בסקרים שנפוצים
היום כל כך בחדשות אבל זה תמיד היה שם בכל דבר שהוא עשה, לכל
מקום שהוא הלך, כל פעם שהם היו נפגשים.

נראה שהבוקר התחיל כמו כל בוקר רגיל.  הוא התעורר בערך בשלוש
לפנות בוקר כמו כל יום מאז שאנה מתה, הוא נשאר במיטה עד הזריחה
ואז קם להכין לעצמו ארוחת בוקר.  בשעה זו כבר החל רעש המכוניות
מהרחוב והאוויר הירושלמי הקריר החל להתחמם.  הוא בדיוק סיים
לצחצח את שיניו כאשר הוא שמע את הקומקום מצפצף.  אריק, נכדו
וגם בנו יעקב הציעו לו מזמן להחליף אותו לקומקום חשמלי מודרני
אבל בזמנו כבר למי זה משנה.  אולי הוא דווקא יבוא לבקר אותו
היום, יום שישי הוא מסיים את בית הספר מוקדם ואולי בדרך חזרה,
לפעמים אריק עובר לראות מה שלום הסבא.  ובכלל הקומקום הזה
מזכיר לו את ילדותו,  כשאבא היה חוזר מיום העבודה בחנות
התכשיטים הקטנה אמו הייתה מרתיחה בקומקום דומה את המים החמים.
זיכרונות מימים טובים יותר.  עכשיו כולם אינם, הם חיים רק אצלו
בזיכרון.

עמימות המחשבה, גם צוצ'יק ומוריס ואהרון, כל החברים, כולם
מתים.  אהרון עוד הספיק לעלות אתו לארץ.  הוא לעולם לא ישכח
איך הם הרגו את השומר הגרמני במדים הנוצצים, עם הריח של מי
הקולון אחרי הגילוח והמבט המזוגג בעיניים אחרי שאהרון חנק אותו
בכנף המעיל.  הם עברו את הגדר ורצו אל היער.  אל החופש, אל
הפרטיזנים הפולנים, אל פלשתינה.  רק קצת לחם היה אתם, מוחבא
היטב בין הבגדים.

נראה שעכשיו כבר אף אחד לא יודע איך נראה הרחוב שבו הוא גדל,
היכן גרו השלייפמנים ואיך האימא שלהם המשוגעת הייתה קוראת להם
בערב הביתה.  כל המראות האלו והזיכרונות ייעלמו כלעומת שבאו.
אבל כל עוד הוא כאן הם חיים עמו.  ומאז אותו יום ועד עכשיו הוא
עדיין הולך עם כיכר לחם בתרמיל, לכל מקום.  בימים הראשונים היו
הרבה כמוהו. אחרי המלחמה, בעצם הם היו כולם כאלו, חלק הצליחו
להתגבר על זה במהלך הזמן, אצל חלק זה הלך התמתן אבל תמיד היו
כאלו כמוהו שלעולם זה לא עבר להם, עד היום.  והוא היה האחרון
ואף אחד לא ידע על זה.

האיש האחרון שעוד הלך עם כיכר לחם בתיק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אבא, מה אתה
ואמא עושים?

-כשתגדלי אני
אראה לך.



דינה שואלת את
אבא בזמן שהוא
ואמא קוראים
ספר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/6/01 11:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
כנען אביב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה