חבורה של אנשים, עומדת בתור. כולם שותקים. כולם לבושים לבן.
כולם מחכים. אנשים בכל הגילאים. זקנים, גיל העמידה, בני
שלושים, וניתן גם לראות פה ושם כמה בני נוער. אבל הם נדירים,
בדרך כלל. תינוקות עוד יותר נדירים, וכשהם מגיעים הם נישאים על
ידי מלאך עטור הילה ועטוי כנפיים לבנות, ישר לפתח גן עדן. בלי
תור, בלי דין וחשבון. כי אין להם טבלה של רע וטוב, לא הספיקו,
עדין לא.
התור היה ארוך. כל כך הרבה אנשים היו בו. כל כך הרבה אנשים.
ורובם עדין לא הגיעו לגיל החמישים. רובם בעלי משפחות. כמה
זוגות עמדו ביחד, מחזיקים ידיים. הם נקברו ביחד. התור היה כל
כך ארוך. וכולם הגיעו בגלל אסונות.
לפתע נוספו עוד 17 איש לתור. כולם צעירים, מלבד אחד, בן 32.
כולם נערים כולם נערות. רובם לא עברו את גיל 18. כולם שם עם
מבטים תמהים. לא מבינים. הם מסתכלים קדימה. אחד הנערים הצעירים
נוקש על האדון שעמד לפניו. אדון מבוגר בן 80, בערך.
"סליחה? איפה אני?"
"בפתח לגן עדן. אתה לא קצת צעיר בשביל להיות פה?"
"אני לא יודע..." נשאר תמיהה גדולה על פניו. "ואיך אתה הגעת
לפה?"
"הלכתי לחתונה, ונפלתי"
הנער שתק, לא הבין. כמוהו כמו כולם. הם עומדים שם עם פנים
תמימות, של נעורים. לזמן לא היה זמן לעשות את שלו בהם. לא היה
לו זמן לעשות בהם שפטים, הזמן לא יראה בהם לנצח, הם ישארו
צעירים לעד, לעולם לא יהיו להם ילדים שיבואו לעולם זה, ויראו
מראות שילדים לא צריכים לראות. הם לעולם לא יראו אהבה, ולא
יחושו בטעמם האמיתי של החיים. הפה יבש. קשה לדבר, לא רוצים
לדבר. למה? למען מה? חלקם לא מבינים עדין מה עושים שם. לא
מבינים איך הם הגיעו לשם בכלל. אבל ישנם כמה, שכן. המוות לא
היה מהר. הנער מביט סביבו, ואז מביט למטה. הוא רואה אנשים.
מתקהלים. בוכים. בוכים בכי משותף. הוא לא יודע מיהם. אבל הם
בוכים. זעקות של כאב ואובדן נפלטות. הוא מסתכל שוב, קרוב יותר.
אימא בוכה, על ילדה שלא ישוב עוד. על מישהו שהיה ואיננו עוד.
הוא מסתכל בפעם השלישית, עוד אימא. אבל לא סתם הורה מודאג.
אימו שלו, בוכה. הוא מבין. הוא המום. ולאחר ההלם? רוצה לבכות.
לא יכול. הדמעות לא יוצאות הם מתעקשות, מסרבות, להתגלות. מלאך
עם פנים טהורות וצחות ניגש אליו, ניגש אליהם, אוחז בכתפו
ואומר: "הנה הסוף. מוקדם מכפי ששיערתם. אני יודע. אי אפשר
לבכות כשאתה מלאך." אמר ופנה אל הנער הצעיר שעוד לא הספיק
לראות הרבה בחייו, אבל דמעות היו לו הרבה הזדמנויות לבכות.
"אתם עוד תמימיפ, זכים. פיסת רוע לא יכולה לגעת בכם. אתם עדין
ילדים, וילדים הם תמיד מלאכים". |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.