האמרה היא שכל אדם הוא יקום, עולם ומלואו העומד בפני עצמו.
וכמו יקומים מקבילים, גם בני אדם לעיתים נדירות נפגשים. מחילות
תולעים עוורות מגששות, בקווי תפר, בשבר, במארג הזמן חלל, מנסים
להתחבר.

נסחפים בצינת אין סוף, יקומים סגורים, מקופלים, מקומטים. שלוש
מעלות מעל האפס המוחלט, שרידי המפץ הגדול.
כמו ביקום, גם בנשמה יש חורים שחורים.
כל חור שחור היה פעם כוכב זוהר, היה אחד הכוכבים הקורנים
מכולם, קרינה עצומה, ורק גודל הקרינה לפני הפיצוץ יקבע עד לאן
יקרסו. בדרך כלל יש סתם טראומות של פיצוץ וקריסה שמשאירות
מקסימום איזה ננס לבן, בשביל חור שחור צריך קודם באמת לזרוח.
נשמה זוהרת באור יקרות.

אומרים שפיצוצים של סופר נובה הם פיצוצים בונים, אבל תמיד
בגרעין תהיה קריסה טוטאלית שתשאיר צלקת בצורת חור שחור במעמקים
החשוכים של הנשמה.
יש אנשים שהחור השחור כבר בלע אותם. אבל רובנו לא מתקרבים
לכבידה שלהם, חגים סביבם בזהירות, טופפים על קצות אצבעות.
כואב, אבל מהפיצוץ נבנים חומרים, יסודות חדשים.

אנחנו באנו מהסופר נובה. אולי בלי הפיצוץ והקריסה היינו היום
ישויות ערטילאיות, מקסימום עשויים מאיזה גז, הליום או משהו
כזה. היה פה הרבה פחות דחוס, אפשר היה אולי לנשום אפילו.
אבל אנחנו באנו מענן הסופר נובה, מפיצוץ מטורף וקריסה, באנו
מהיסודות הכבדים, חומר צפוף.

אלוהים ללא ספק היה אמן מטורף, חבל רק שאנחנו מנסים להתחרות
בו.

וכך אנו נסחפים סביב הנקודות האפלות, מנסים למצוא עוד שמשות,
מנסים לזרוח, מתפוצצים, קורסים, בונים חומר דחוס יותר ויותר.
ובינתיים אנשי ההליום חיים בענן גז לא מופרע, מרחפים, גופים
חסרי ממשות. בעוד אנחנו הולכים מהאבן לברזל.

החור השחור נמצא שם מושך, אפל, בלתי נראה, אבל בזכותו ורק
בזכותו יש לנו כל כך הרבה חומרים שם בנשמה.