הוא גישש את דרכו באפלה, חושיו חדים כתער ודרוכים.
כשמחושיו פרוסים לצדדים, חשים כל תנועה, הוא התקדם אל עבר
הפרצה בחלון. על אף שהפרצה הייתה קטנה, הוא ידע כי יוכל להדחק
אל תוכה, הוא הכיר את הדירה. כעת היה בתוך הפרצה. הוא כיווץ את
גופו והשתחל פנימה. הדירה הייתה ריקה מאדם. האוויר היה נעים
ורענן, והדלתות פתוחות לרווחה. הוא זחל לאיטו ובחן את הדירה,
נזהר להישאר בצללים. הוא פחד כי הם יחזרו ויטבחו בו.
בהגיעו לחדר השינה הוא נעצר. היה זה המקום בו חווה לראשונה את
סגולתה של אהבת אישה. הוא הפריש נוזל לבן וסמיך, שריחו כריח
שושנים. הנוזל נטף מגופו וכיסה את רצפת הבית. האות ניתן. בה
בשעה, היא התקדמה בביב השפכים המצחין. מים עכורים טפטפו מתקרת
הביוב ועכברושים התרוצצו סביבה, צווחים וגומעים בלהט ממי הביוב
הדלוחים. הצינורות דרכם היא זחלה העלו חלודה. צבעים עזים היו
פרוסים לנגד עיניה; אלומת אור אדומה-צהובה אשר חדרה מבעד
לחלודה, צבען האפור והמדכא של החולדות וצבעם העגמומי של המים,
שנבעו באיטיות, כטל הניתך על הצמחייה באישון לילה. לפתע היא
נזכרה, ודמעה זלגה מעינה והתמזגה עם מי הביוב הקולחים. כעבור
זמן קצר, היא הייתה בתוככי דירה מספר שש. היא זחלה אל מחוץ
לאסלה ופנתה לכיוון הארומה ששלהבה את חושיה. גופה רעד קלות,
כשם שרעד פעמיים באותו לילה בו היא נשחטה. הוא הרגיש בה ופנה
לקראתה. עיניהם העגולות נפגשו ומבטיהם הצטלבו. הם זחלו בצוותא
אל כיוון המיטה, נשמרים מפני הצל. הם עלו על המיטה תוך כדי
זחילה על גחונם, והתייחדו בפעם האחרונה.


דירה מספר שש הייתה גדושה בכל טוב. ירח הדבש קרב לסיומו, ובני
הזוג נשארו לבדם לאחר שאחרון האורחים עזב. האורות היו עמומים
וחדר המיטות היה אפלולי וקודר. היא הדליקה את העששית ונשכבה
למרגלות רגליו. גופו, בנוי לתלפיות, היה פרוש לפניה. היא הביטה
בכתפיו הרחבות, ובלעה את רוקה למראה שריריו. היא שמחה על כי
הוא עמה. היא שלחה אליו מבט מלא תשוקה, וזחלה במורד גופו. אור
העששית התעמעם וכבה, והאוהבים הצעירים התייחדו האחד עם השני.
כעבור שעה קלה נדלקה פתילה בחדר. הם התיישבו על קצה המיטה,
מיוזעים ונלאים. אוויר צח ומתוק מילא את החדר הזעיר. בני הזוג
החליטו לצאת לטיול משותף בעיר החשוכה. הם התלבשו בחופזה,
והחליטו להשאיר את הדלתות שבפנים הבית פתוחות לשם אוורור. הם
ירדו בגרם המדרגות, והחלו לפסוע בדרך חסרת האור שבין שורות
הבתים הזהים. הרחוב היה חשוך וקודר. הם פנו לכיוון הסמטה
הקרובה, אוחזים ידיים ולוחשים האחד לתוך אוזנו של השני. הרוח
הסוערת והקרירה הלמה בגופם ובאצטלת הארגמן אותה היא עטתה.
הסמטה התעקלה והובילה אותם אל המזח. המזח היה מואר בפנס רחוב
בודד, אשר נראה כי רוסק למחצה בידי בריונים. הם קרבו לפנס, בהו
בו, והמשיכו בדרכם לכיוון הסלעים. מרחוק, הסלעים נראו להם כפסל
גדול מימדים ומרשים, אך מקרוב ניתן היה להבחין בעליבותם. הם
התיישבו על שני סלעים מחוברים, ונשאו את מבטם לכיוון הים; גלי
וסוער, אך בד בבד מעביר תחושות רומנטיות טמירות. הם היו
המאושרים באדם. הוא ליטף את גופה ברוך וחדר לתוכה, נשימתה
נעצרה והיא פלטה אנחה בודדה לחלל השיממון אשר מסביב.


השוטרים כבר לא היו בעקבותיהם, והם עצרו ונשמו לרווחה. הם
נכשלו, אך לא נתפסו. לבם דפק בחוזקה, כגלים המכים על החוף. הם
היו מיוגעים, אך החליטו לסיים את הלילה כדרכם בקודש. המזח היה
תקוותם האחרונה. אין זהו רז בקרב חבריהם למקצוע, כי פתאים
נוהגים לבלות לילות מלאי ערגה בסלעים אשר על המזח. הם קיוו כי
גם הלילה יגיעו למזח צעירים לשם התרפקות הדדית וסיפוק יצרם
המיני. הדרך הייתה אפלה ושטופת חסרי בית הנשענים על הקירות
וממלמלים דבר מה אל תוך העלטה שמסביב. החשכה עטפה את השניים
כשמיכה עבה, וזרעה בליבם תחושות מהולות של פחד ותוגה. הם ידעו
מה עליהם לעשות, וכיצד לבצע זאת. בעבר הרחוק, הם שרתו את
המדינה בכבוד. אך לא עוד; הם פנו לשרת את שליט ארץ הרפאים,
בנימוק כי האדם נוטה לרוע לב מראשית דרכו. תוך כדי הליכה, הם
הרהרו בכובד ראש על מהות שליחותם, ומבלי לשים לב הם נכנסו
לשטחו של המזח. הם שמו את מבטם לעבר הפנס הבודד, אותו ניפצו
פעמים כה רבות בעבר, וידעו כי הגיעה העת. אורו של פנס הרחוב
אשר האיר את המזח דעך; הים נרגע וקרן אור בודדה אשר חתכה את
השמיים השלווים עיצבה סילואט של זוג מתנה אהבים.


זעקת כאב מקוטעת נשמעה מכיוונו של המזח, ולאחריה נשתררה דממת
מוות. דם סמיך כיסה את פני הסלעים. איברים מרוטשים ושסועים היו
פזורים בכל פינה. גולגולת סדוקה הייתה מונחת על האדמה הבוצית,
ולידה היו מונחים בערימה חלקי גופה מבותרים. זוג ידיים קרוע
לגזרים היה זרוק בתוך מי הים. מראות התופת אפפו את המזח כעשן
סמיך. ניחוח הצחנה נישא באוויר הלילה, משאיר חותם בל ימחק.