שאלות שלא יוצאות מהראש.
מחשבות על העתיד, זיכרונות מהעבר.
אני שומע, אבל לא באמת מקשיב.
מביט, אבל לא באמת רואה.
לועס, אבל לא באמת אוכל.
הכל נראה כמו חלום אחד ארוך, חלום בלהות שנמתח לנצח.
הכל כאילו בהילוך איטי.
פירורי האבק עפים לאט מהחלון,
ונוחתים על הגוף העירום שלי שמונח כאן על הכיסא.
קרן האור האדומה נדבקת בשניותיה האחרונות לתקרת החדר,
גוף נשי עירום מוטל על המיטה המבולגנת, בלי פנים, בלי זהות.
הגיטרה של דייויד גילמור בוכה ברקע, בעוד שהעשן שעולה מהקטורת,
ולהבות הנרות הדולקים רוקדות, כאילו מזדהות עם כאבי המיתרים.
ריח של עשן נכנס לאפי כשאלומת האור האחרונה של השמש גוועת
ונחנקת.
אני שולח מבט אל החלון, מזיז רק את שרירי העיניים.
דרכו אני רואה ענן עשן שחור ואדום מטפס דרך האוויר באיטיות.
אני עוצם את העיניים ומנסה להקשיב לעצמי, אולי ככה אמצא את
התשובות.
אבל כל מה שאני שומע זה קולות פיצוץ עמומים, כמו פצצות אטום
קטנות מתחת לאוקיינוס.
אני מתחיל להרגיש צריבה מתחזקת בגרון.
החדר מתחיל להתחמם, וצלילי להבות שמפצחות את העץ ממנו עשויה
הבקתה הקטנה שלי מצטרפים לפיצוצים השקטים.
אני שולח את ידי לכיוון המיטה ופוגש בעוד יד שנסגרת לאט אבל
בעוצמה על היד שלי.
ורגע לפני שאני נרדם, רגע לפני הכניעה הסופית לסופו של העולם,
אני רואה תמונה שלך במוחי.