אני פותחת את העיניים.
הכל מטושטש חוץ מאור חזק שמסנוור אותי.
איפה אני?
אני מתחילה להתרגל לאור והראייה מתחדדת. אני מכירה את המקום
הזה. שכבתי פה כשהרדימו אותי. משהו נוגע לי ביד. זאת אמא. אני
מסתכלת עליה. "הניתוח הצליח" היא אומרת עם חיוך על שפתיה. אבל
אני יודעת שהיא מאלצת את עצמה לחייך. אני רואה לתוך עיניה
שעמוק בפנים היא מאוכזבת ממני. היא כועסת על עצמה שנתנה לי
לעשות את זה. אני רוצה להרגיע אותה, להגיד לה שזאת לא אשמתה.
זאת היתה בחירה חופשית שלי. אני רוצה להגיד לה שתמיד אהבתי
אותה ותמיד אשאר הילדה הקטנה והאהובה שלה. אבל המילים לא
יוצאות. הן נתקעות בגרון והופכות לדמעות.
ואבא?
הוא יושב בצד השני של המיטה עם ידיים משולבות. הוא לא נוגע בי.
לא קשה לראות את המבט המאוכזב על פניו. הוא לא רצה להיות פה.
"אבא, זאת אני. אני עדיין פה!" אבל הוא לא עונה.
אני מתעוררת בבהלה!
"איך ההרגשה?" אני שומעת את הקול של אבא.
"מ... מה? א... אי... איפה? מי?" אני מנסה להוציא משפט
הגיוני.
"זה בסדר. הכל טוב ויפה עכשיו" אומר אבא, נושק לי קלות על המצח
ומוסיף "עכשיו לנוח!" הוא קם וקורא לאמא לבוא איתו החוצה.
אמא מסתכלת עליי ולא יודעת מה להגיד. הדמעות חונקות אותה. "אני
מצטערת" היא לוחשת לעצמה בקול רועד. היא מפנה את מבטה וקמה
ללוות את אבא. אני מנסה לגעת בה ולשאול אותה למה היא לא רוצה
להסתכל עליי.
אבא מחבק אותה ומנחם "זה בסדר, הניתוח הצליח".
הם יוצאים ביחד מהחדר. אבא סוגר את הדלת ותוך כדי פולט משפט לא
מובן.
נשארתי לבד. "בית חולים קפלן" כתוב על השמיכה שלי. למה אני פה?
מה קרה לי? אני לא זוכרת שהייתי חולה. אני מנסה להבין מה היה
המשפט האחרון של אבא. אני יודעת ששמעתי אותו אבל לא הצלחתי
לעכל אותו. מה הוא אמר? "לתפארת" מה לתפארת? "עכשיו יהיה לנו
ב..." ואז אני מבינה.
אני מרימה לאט את השמיכה ומסתכלת בחרדה למטה. אגלי זיעה ממיסים
את פניי הקרות.
"אמא! אבא! מה עשיתם לי?"
הניתוח הצליח! עכשיו יהיה לנו בן לתפארת.