אני זוכרת שבאת אליי בלילה ואני ניסיתי להגיד לך "לא". אתה
צחקת.
הייתי מתחת לשמיכה, החזקתי בה חזק כאילו תגן עליי, אבל אתה
הכנסת את היד שלך מתחתיה בהצלחה מרובה ונגעת בי. תחילה היד שלך
נחה על הבטן שלי אבל אז עלתה למעלה, וירדה למטה, וחוזר חלילה.
הקול שלי לא היה ברור. המערכת ניגנה דיסק ישן ואהוב, אבל היא
רק הייתה כנגינת רקע ולא הייתי מרוכזת בה וגם לא בך. רציתי שוב
לפתוח את הפה ולומר "לא", אבל תמיד הייתי ידועה בכך שלא ידעתי
לסרב לאנשים. היד שלך המשיכה לטייל על הגוף שלי, שהכרת בו כל
פרט קטנטן. ניסיתי לקום. לא לדבר, פשוט לקום. להעיף את השמיכה
מעליי, להוציא מהגוף שלי את היד שלך ולעמוד. להיות מסוגלת
לעמוד מבלי לפול שוב חסרת כוח. היד שלי פגשה ביד שלך והזזתי
אותה. "לא רוצה?" חייכת. הגב בגד בי. לא נתן לי את הכוח
להתרומם. עצמתי עיניים, ראית בזה אות לכך שתמשיך. למרות שבכל
דבר ראית כאות. ונתתי לך. בסוף הורדת מעליי את השמיכה. הדיסק
נגמר והסתובב במערכת, מחכה שיוציאו אותו ויחליפו אותו בדיסק
אחר שיביא שינוי במצב. פתחתי עיניים. כאילו התעוררתי מחלום
מבעית והתפכחתי. "תחליף דיסק" אמרתי קלושות. בחוסר חשק קמת.
הזדמנות. התיישבתי על המיטה. אספתי את השיער הפזור והמבולגן
שלי. הזעתי. ואז קמתי והאור חשף את כל גופי. הסתובבת אליי.
"תכף נחזור לתנוחת השכיבה" היית מלא גאווה. תמיד היית כזה.
הדלקתי סיגריה ואפילו לא טרחתי להציע לך, למרות שתמיד נהגת
לומר שאתה אוהב את הסיגריות המשותפות שאנחנו חולקים. "יש בזה
משהו מיסטי, רוחני" תמיד אמרת. "לך. לך מפה". לא ידעתי מאיפה
בא לי האומץ לומר לך את זה. שוב צחקת. הפנים שלי נשארו
רציניות, המומות קצת. "הוי, ילדה שלי" חייכת וקרבת אליי אך כמו
חיה שמובלת לטבח נסגתי צעד אחורה, מהר מהר כדי שלא תניח את
הידיים עליי. כדי שלא אאבד את האומץ. התחלת לאבד את הסבלנות.
"אנחנו מתנהגים היום את הקשים להשגה?" הרמת את הקול. אף פעם לא
אהבת את המשחק המקדים. או את הדיבורים שלפני ואחרי. רצית הכל
בדרך שלך וכל סטייה, קטנה שבקטנה, לא נראתה לך. הסיגריה שלי
עמדה להסתיים ופנייך כאילו התרככו לשנייה מהמבט הכועס דקה לפני
ואז אמרת: "אפילו לא הצעת אחת, בואי נעשן ביחד עכשיו". אך אני
מעכתי את הסיגריה שלי במאפרה והשארתי על השולחן את קופסת
ה"ווינסטון" בלי להראות שום סימן וכוונה לקחת עוד אחת.
אבל אז הכל התחיל להסתחרר לי. "פעם אחרונה..." וויתרתי לעצמי.
חייכתי אליו חיוך מפויס. "נעשן אח"כ את הסיגריה שאחרי" אמרתי
וקרבתי אליו לחיבוק. לקחת אותי על הידיים ואז הורדת אותי
והשכבת אותי על המיטה, בתנוחה המתאימה לך.
נכנס, יוצא. נכנס, יוצא.
אני זוכרת שהשיר של מיכה שטרית התנגן ברקע... "ורק דקה ועשרים
שניות לפני הפיצוץ".
חייכתי לעצמי בסיפוק.