אתה זוכר איך כשהיינו ילדים, אתה היית בן עשר ואני בת שתיים
עשרה, היינו נמלטים החוצה ונשארים בגן השעשועים עד מאוחר,
כמנהג קבוע שסיגלנו לעצמנו? אני הייתי מתביישת שאני מתראה עם
ילד שקטן ממני בשנתיים ואתה היית משתוקק לכל רגע של חופש מחוץ
לביתך, שם איתי על הנדנדה בגן השעשועים. היינו מחכים לסתיו
ביחד, ואז לאביב. תמיד הייתה שלכת בגן, בין ערמות בוץ וחולות,
בין מתקנים נטושים. היינו מורחים זה את זו בבוץ ומשחררים
צחוקים ארוכים ומתגלגלים בין ערמות העלים שנערמו מאחורי גן
השעשועים. בגן היו פרחי בוסר שהיינו קוטפים יחדיו, מריחים אותם
ומפזרים מעלה. או אז גשם של עלים בכל הצבעים היה מתפזר מעלינו
והיינו המאושרים באדם.
היינו מרכלים על כולם, הייתי מקניטה אותך. לעיתים דימיתי שאתה
אחי הקטן ואני האחות הגדולה והמגוננת. לעיתים היה בעיניך זיק
בוגר מדי לגילך ואני זיהיתי אותו. אתה היית בוהה בארמון החול
הרטוב שבנינו בעיניים עגומות, כחולם על הרים וגבעות בארצות
מופלאות ורחוקות ואני הייתי בודה מלבי אינספור סיפורי-מסע שאתה
הקשבת להם בעיניים נוצצות. היו לך עיניים כחולות, גדולות,
צוחקות וגומה קטנה וחמודה בסנטר. היה לך צב שהיית מביא אותו
לכל מקום.
אני הייתי גבוהה ממך בראש, ביישנית, חבויה מאחורי ערמה של
תלתלים, אוהבת אותך בכל לבי.
כשהיינו חוזרים כל אחד לביתו, אחרי משחקים ארוכים בגן השעשועים
עד מאוחר, אני הייתי חוטפת הרצאה ואתה מכות. הן התחילו בהדרגה
המכות שלך. אני ידעתי ושתקתי. תחילה, כשהיית בן עשר, הן היו
מהוססות, תוהות, אפילו מתחרטות, אך לאט לאט הן הפכו לצורמות,
חזקות וכואבות מנשוא. אני הייתי מחכה שעות ארוכות על הנדנדה
ואתה איחרת לבוא. עם הזמן הפסקת לגמרי לבוא ואני הייתי האדם
הבודד ביותר עלי אדמות.
אף אדם חוץ ממני לא ידע, כך סיפרת לי. היית מביט בי בעיניים
האלה, שהפכו מעיניים עליזות לעיניים מבולבלות, מרחפות לעיתים.
כבר לא היית בארצות נפלאות ורחוקות, היית בכלא שמור וסגור,
מחניק, קר. אני הייתי הנחמה היחידה שלך והאור החם שלקח אותך
תחת חסותו. החברה, או האחות הגדולה שלך, הסוד המתוק שלך, וזו
גם הייתה הסיבה שכל כך התרחקת ממני כשהתבגרנו.

היינו בתיכון, זרים. אתה הפכת לאט לאט לבחור יפהפה, שקט,
עינייך כחולות ועמוקות, חכמות ומסתירות סוד. אני פרחתי והעזתי,
גיליתי את סוד הנשיות כל הזמן מחדש. ניסיתי תלבושות חדשות,
תסרוקות, איפור. בנים החלו לשים לב אליי, חלק הזמינו אותי לצאת
אתם, אבל אתה, אתה נשארת מרוחק וסגור. היית מרכין את הראש
כשעברת לידי והלב שלי נצבט באותם רגעים. כל פעם שעינינו נפגשו
ולו לרגע, היה הרגע הזה, מר מתוק, שבו נפגש קרדום במסילת ברזל,
מפיח גיצים של תשוקה חבויה וגעגועים. געגועים לנדנדה ההיא,
שהתיישנה כבר מזמן והעץ שממנו הייתה עשויה התפרק והעלה טחב
מהגשמים. אבל אז כבו הגיצים בעיניך והמשכת בדרכך, נער זר. אני
ידעתי מדוע התעלמת, זאת הייתה אני שידעה את הסוד שלך. אני
שראיתי את הכלא הדמיוני שסגר עלייך, אני שהבחנתי בעצב העמוק
בעיניך, אני שאהבתי אותך, כבר לא כמו אחות.

אינך יודע זאת, אך מסעות רבים עברתי ואתה תמיד היית איתי,
בדמיוני. היה טמון בתוכי כוח חזק ובלתי מתפשר, כוח שציווה עליי
לקום ולהוציאו לחופשי. הוא לא היה יכול להשתחרר בארצנו
הקטנטונת, הוא היה חזק מדי. הייתי אישה וילדה ובאותה מידה
הייתי פרח וצמח. ולא ידעתי מי אני. סיימתי את הצבא ונסעתי
לפרו. היה לי את הצורך לעבור את המסע ולא אכפת לי עד כמה הוא
יהיה מייסר. לא רציתי להיות קשורה למקום אחד, לשפה אחת, לבחור
אחד. החלפתי בחורים אך לבי נשאר קבוע במקומו, שייך לך.
שם בפרו, בין העצים הגבוהים, שכאילו נגעו בשמיים, חשבתי עד כמה
נפלא היה להחזיק את ידייך שוב, כמו אז, לאחר מסיבת הסיום של
י"ב. רציתי להיזכר שוב בפעם היחידה שהעזת לפנות אליי בלי מעטה
האדישות הצונן מאז שנכנסנו לתיכון, מאז שגדלנו. והזיכרון היה
כה מתוק וכה חזק שהייתי צריכה להתארגן לפני שאשב להיזכר בו.
כאילו עמדתי להעלות הצגה ותכננתי את הרקע והתפאורה כדי שהיא
תהיה מושלמת.
שכרתי ערסל גדול ויצאתי אל ההרים ליד הבקתה ששכרתי. שם נשכבתי
ואת פניי ליטפו קרני שמש נעימות מבין העצים, גופי היה חופשי
כפרפר, עיניי עצומות. שם נזכרתי איך יצאתי מהמסיבה של י"ב בלב
כבד, מעט בוכייה. לא היה לזה הסבר מסוים, מלבד העובדה שאתה
היית שם, קר ומסוגר. אני חיפשתי את עינייך בין כולם בייאוש
ולבסוף כשמצאתי אותן הן היו מסויגות, אך משהו בהן נשבר. אני
חושבת שזה הכאיב לי יותר מהקור והאדישות. כשעיניך אמרו לי סוף
סוף שהן התגעגעו הרגשתי את המחנק והכאב. מדוע חיכית כל כך הרבה
זמן? רציתי לצרוח אלייך ובמקום זה רצתי החוצה. אתה לא באת
אחריי. ראיתי אותך הולך לביתך. לא היה לי מקום אחר לברוח אליו
מלבד הנדנדה בגן השעשועים. הגן שלנו, שהפך לאפל ושקט בחושך.
הגן כלא את הסוד שלנו ושמר עליו, גונן עליו מפני זרים. הסוד
שלנו היה האהבה. אני חיכיתי לך ואתה הגעת, כפי שציפיתי בלבי
שתעשה.
סימנים כחולים וסגולים היו סביב עיניך, פזורים ללחייך, שיערך
פרוע, אך עינייך היו מאושרות. הן היו שונות והיה בהן את המבט
שהיה לך כשהיית בן עשר, חופשי ומאושר. תמים. כל כך רציתי לחבק
אותך על שהגעת, על שנשארת נאמן לתחושותייך, ושאלתי מה פשר
השמחה בעיניך. ידעתי שחטפת מכות ואתה אף גילית לי שזה כך, אבל
לא ידעתי שאתה החזרת לראשונה. גילית לי שאתה משוחרר, שהמכות לא
יחזרו על עצמן שוב ושאני אסמוך עלייך. באיזשהו מקום אני חושדת
שניסית לגונן עליי מפני הצער, רצית שאפסיק לבכות למראה פנייך
החבולות ולבשת ארשת שמחה, אפילו לקחת את ידיי. לא עשיתי דבר,
ידיי רעדו. טפטופי גשם החלו אך הם לא הכריעו אותנו. רוח קרה
העבירה צמרמורת, אך היא רק גמלה בלבך החלטה, לקחת אותי
בזרועותיך ולחבק אותי חיבוק חזק ואמיץ. לא חיבוק כמו שחיבקתי
אותך כשהיית קטן, אלא חיבוק חזק ואוהב, אפילו כואב במקצת.
היינו זרים, אך הכרנו זה את זו.
רציתי לבכות כי היה בחיבוק הזה ניחוח של פרידה, אך רק הידקתי
את זרועותיי סביבך וטמנתי את פניי בצווארך. אתה היית אמיתי,
אתה התגעגעת אליי כפי שאני התגעגעתי אלייך. הייתי כל כך מאושרת
לפתע, שאמרתי לך שאני מאוהבת בך מאז ומתמיד. אתה לא אמרת כלום.
הבטת בי בעיניים עמוקות, שהיו כמעט שחורות מרגש והנחת לרגע את
שפתייך על שפתי. אנחנו גוננו על עצמנו ביחד מפני הקור
והבדידות, מפני הגשם, מפני העולם. אימצנו לראשונה את האהבה
הזו, הבוגרת והכואבת, ששורשיה הנצו בלבנו מאז ומתמיד. נתנו
דרור לגופינו על אותה נדנדה רפה, על החולות החבויים שלנו.
גופנו התחבר, נשימתנו הפכה לאחת. חשפת את עצמך יותר מאי פעם
ואני נאנחתי מעומק לבי בתענוג ובאושר. הסרת את החומות ונתת לי
להושיט את ידיי ואני הסתערתי על ההזדמנות הזו, כמעט מיואשת לכל
פיסה ממך, נצמדת אליך בכוח. רציתי שתגן עליי מעצמך, מכוחותיך,
למרות שזה לא היה הגיוני, או הוגן, אך אתה פתחת את זרועותייך
והרשת לי. גוננת עליי בפיך ובנשמתך ולא היססת לרגע. הבנת אותי.

ידענו שבבוקר נצטרך להיפרד. זה היה ברור ובלתי נמנע. לא יכולנו
להבין מדוע, כפי שלא יכולנו לנעוץ עיניים בשמש. אני רציתי
להחזיק בך עד כלות נשמתי, אך אתה היית צריך את השפיות שלך, את
הבדידות שלך. אתה נשארת בכלא, רק הרשת לי ביקור חטוף, קצר
ומתוק, שיישאר חקוק לעד.

עזבתי את פרו מיואשת. הפכתי לאישה מסוגרת, אישה ששנאה את הקיץ
ואת חיות היער, שסלדה ממבטיי האנשים, שרצתה רק שלווה ורוגע.
כבר וויתרתי עלייך בתוכי, אבל המחשבות היו צרובות שם בתוכי כעל
סלע. חקוקות. חזרתי לארץ.

חזרתי ומצאתי אותך. זה היה נס, תעתוע גורל, ברכת האל, או עונש
משמיים. ראיתי אותך הולך עם עגלת תינוק ומבט חולמני בעיניך,
בודד בפארק באמצע הסתיו.
העלים הכו סביבך ואתה גוננת על העגלה עם בד עדין וחייכת אליה.
אני עמדתי על רגליי והבטתי בך בתימהון, הלב שלי פירפר כחולה
סופנית. הרגשתי נבגדת וקנאה החלה לאכל אותי מבפנים. קנאה
שהייתה מכוונת אפילו לתינוק שבעגלה, שהיה ללא ספק שלך לפי המבט
האוהב שבעיניך, קנאה שחייכת אליו כך. קנאה על שמישהי אחרת נשאה
את ילדך וילדה אותה לך, קנאה על שבנית חיים בלעדי. איך יכולת?
מבטך נשאר שמוט מטה אל ילדך שבעגלה ואני הסתתרתי מאחורי העץ.
אתה היית אתה, אך שונה. האבהות שינתה אותך. היית בוגר יותר,
כתפייך התרחבו, קמטים זעירים ונאים התבצרו סביב עינייך, עצמות
לחייך העמיקו. היית הכי יפה בעולם. אני ידעתי שפרו לא השכיחה
אותך ממני. כבר לא הייתי מאוהבת בילד הרגיש והצחקן שמיהר לבנות
איתי ארמונות בחול, ולא בנער השקט והרציני שהיית בתיכון, זה
שנמנע מלפגוש את עיניי. הייתי מאוהבת בך, בחור מבוגר, בשל,
מעוצב, אבא.

ואז נפגשנו. הפגישה הייתה מרירה ומתוקה. אני צעדתי לעברך
מהוססת, שוב אהבתי את החיים ואת הגורל שהפגיש בינינו. היה זה
כמו חלום ולא מציאות. שערי עף על פניי וסגרתי את מעילי סביבי.
רק אז הרשת לעיניך לעבור על פני גופי באריכות. כמו שתמיד
יכולתי לקרוא את הבעותייך, קראתי עכשיו הפתעה ופחד. הבנתי את
ההפתעה שלך, אך הפחד שלך הוא זה שהדביק את רגליי לקרקע. לפתע
נשמע בכי התינוק ואתה הרמת אותו אל ידך. הוא היה כה רך ופגיע,
ובכיו נרגע כשהצמדת אותו לגופך החם. התמונה הזו צמררה אותי.
סיפרת לו שאני חברה טובה מהעבר ואני השתדלתי לחייך, אך כל מה
שרציתי היה לבכות.
אני ישר התאהבתי בתינוקך, אשר ישן בין זרועותיך מוגן באהבה.
היית עדין אליו כמי ששוזר שתי וערב בין קורי עכביש. היית המום
לפגוש אותי ועוד יותר המום לראות עד כמה השתניתי. כבר לא היית
בכלא, היית מוגן וחופשי. היה לך במי לטפל ואת מי לאהוב. לא
הצטרכת לחמוק מהוריך אל נערה סוררת בגן שעשועים שעמד לקרוס, לא
הצטרכת לאהוב כל כך עד שזה כאב. אך כלא אחר עמד לכלוא אותך,
כלא אהבתי. הכלא שנוצר ברגע שנפגשו שוב עינינו לאחר שנים. הכלא
הזה היה בנוי מזהב, אך חומריו היו כה קשיחים, כאילו עשויים
מברזל.

תכננתי למענך מערכת יחסים שבסיסה תהיה אהבה עמוקה, בוגרת יותר.
כמו אהבה שהתיישנה אך טעמה רק השביח עם השנים. תכננתי לקחת
אותך שוב לאותם ארצות נפלאות ורחוקות שלקחתי אותך אליהם
בילדותנו. תכננתי לאהוב אותך ללא גבולות, לוותר על הכוח הפנימי
הזה שנשא את רגליי למסעות ארוכים ברצון למצוא את השקט התמידי
הזה, זה שהיה מחוץ להישג ידי כל חיי.
הלכנו ביחד בפארק, צחקנו כאשר תינוקך קשקש כמה צלילים חסרי
משמעות, עדכנו את עצמנו על השנים שעברו, החזקנו ידיים. ידיי
היו קרות ומזיעות מהתרגשות, ידיך חמות, בוטחות. לא דיברנו על
העבר הרחוק, זה היה מיותר. ידענו שהעבר כבר לא חשוב ושאתה כבר
רקמת לך עתיד. היית בטוח ועצמאי. בקול חלש, כמעט מתנצל, סיפרת
לי על אשתך ואני הקשבתי בשקט. הגוש בגרוני חסם כל אפשרות שאומר
משהו. לבסוף הבנתי היכן אני עומדת. היכן אנחנו עומדים.
שוב זה היה ברור ובלתי נמנע שמסלולי חיינו מקבילים, לא נועדו
להיפגש. המסלול שלי לקח אותי הרחק אל החופש ושלך לקח אותך
פנימה, אל הכלא של החיים. כבר מצאת את בסיס הביטחון שחיפשת כל
חייך. הבאת חיים חדשים לעולם, טהורים, וכעת ידעתי שהיית מחויב
אליהם יותר מכל דבר אחר בעולם. נשבעת להגן ולהוקיר אותם.
השתוקקתי לדעת מי זו שתפסה את מקומי, אבל אז שאלתי את עצמי מהו
מקומי בכלל. רציתי לקחת אותך ואתה רצית להישאר. אתה אהבת את
כלאך החדש וגם כאשר הבטת בי ולרגע נתעורר בך שוב החשק הילדותי
והמקסים הזה לבוא אחריי, ידעתי שלא נועדנו זה לזו. ידעתי
שהאהבה שלנו התבגרה והפכה למפוכחת, שינתה מסלול. הרגשתי הרוסה
למשך זמן מה, אך המבט החדש הזה שנסוך על פניך, שהיה שונה מכל
מבטי העבר שלך, היה הקו האדום שאליו הגעתי. הוא גם היה כנחמה
בשבילי. הייתי מוכנה לצעוד לראשונה למסלול חיים יציב ולהרפות
ממך. הבנתי שהגעת אל היעד שלך והבנתי שהגיע הזמן לתת לכוח
הפנימי שלי לשבת במקום אחד, להתבגר בנחת. לשים את עיניך
הכחולות והשקטות בצד, לתת לגן השעשועים הישן להתפרק, ולשוב
מאותם ארצות נפלאות ורחוקות שהגעתי אליהן. הלכתי רחוק מדי,
חיפשתי חזק מדי, והתשובה הייתה בדיוק כאן, מולי. התשובה הייתה
להרפות ממך. וכך עשיתי.