משרד בקומה ה-21 חלונות משקיפים על חלונות, זכוכית מחזירה
השתקפות זכוכית, מחזירה השתקפות. שעת אחר צהרים מאוחרת. משרד
שומם. כמו סוף העולם הגיע. למטה אנשים נמלים נושאים תיקי עסקים
בידם הפנויה מהפלאפון. אנשים נמלים, אנשים עמלים מתרוצצים הנה
והנה, איכה ואיכה. אני, שלושה עציצים בחברתי.

סוף העולם הגיע, תיבת נוח החדשה. תיבות תיבות, קוביות קוביות
נערמות זו על גבי זו לשחקים. אצבעות פרושות השמיימה, כמו תלי
טרמיטים ענקיים מחוררים.
כל נקב נפתח לקופסא. בכל קופסא טרמיט, או גולם, או מצב מעבר
שכמו החתול של שרדינגר- אינו מת ואינו חי, עד לקריסת פונקצית
הגל שבה כל האפשרויות קיימות.
אם יבוא המבול האם אנצל בקומה ה-21. האם תיבתי היא תחליף ראוי
להר אררט.

מחכים לגשם, לא במעגל אלא בריבוע. תלי טרמיטים צחיחים, מחכים
לו שישטוף ויתחיל צמיחה חדשה. אבל עד אז, כמו בערב טפרוור,
נערמות קופסאות קופסאות. בבוקר עם קופסת האוכל לתיבת המשרד,
מול מחשב מלבני.
חיים בתוך קופסא, כבר אמרו את זה קודם. אולי אפסיק להיות גולם
ואפרח לפרפר, האם אכן לפרפר ולא לטרמיט? טרמיט היא בררת המחדל,
נמלה עמלה.

לפרוש כנפי אור ססגוניות. אולי מחלון הקומה ה-21 יפרסו כנפיים
דקיקות כנפי משי זוהרות בשמש. כתם אור פתאומי בקיר בניין אפור,
משתקף בקובית ענק של פלדה וזכוכית שפתאום מוארת באור יקרות.
אפרוש אותן לרווחה ואפרח. פרפר מתוך קן הטרמיטים. מעל טורי
נמלים, מעל שיירות איטיות. מעולם הנמלה הצר.

על שפת החלון עמדתי, אל פונקצית הגל - כל האפשרויות פרושות,
לפני הקריסה.