26/02/02 04:00 איטקרה, ברזיל

חיים מנדל גר בברלין, הוא היה עורך-דין מצליח וב1938 מלאו 30
שנים לחייו.
הוא היה גר בבית פרטי על גבעה שמדלתו יוצאות מדרגות המובילות
אל הרחוב שמעליו, ועוד גרם מדרגות שהוביל אל הרחוב שמתחתיו.
השכונה הייתה טובה, וגרו בה אנשים פתוחים ונעימים.
כל יום אצלו היה שגרתי, ללא הפתעות. כשהיה יוצא בבקר מדלת ביתו
- עמדו בפניו שתי אפשרויות בלבד: לעלות במדרגות אל הרחוב
שמעליו, בו שכן משרדו, או לרדת לאכול משהו במסעדה היהודית
ברחוב שמתחתיו.
פרט לשני הדברים הללו - לא היה עושה כלום - כבר שנים שלא יצא
את שכונתו ואף לא זכור לו שאי פעם יצא את ברלין.
הוא היה כל-כך שקוע בעבודתו, כל ערב היה חוזר לביתו הריק ונרדם
עד לבקר המחרת - בו היה עושה את אותם הדברים בדיוק.
בוקר אחד בהיר, יצא את ביתו כבכל בקר ונעמד מול המדרגות.
לאחר התלבטות קצרה, החליט לרדת לאכול משהו במסעדה, כדי להרגע
לפני היום העמוס שציפה לו, היה עליו להגן על ונדליסט יהודי
שפגע במציתי ביתו.
אך איך שהחל לרדת במדרגות, חש במשהו מוזר, הוא לא הבין מה
בדיוק קורה לו, אך המדרגות היו נראות לו גדולות מתמיד.
לאחר ארבע מדרגות, נעמד על מקומו וליבו כמעט שנדם.
חיים מנדל החל להבין, הוא ירד עוד מדרגה כדי לוודא שהוא לא
חולם ומיד נעצר.
עכשיו הוא כבר היה בטוח בעצמו, הוא הבין, שכל מדרגה שהוא יורד
- הוא הולך ומתגמד!
הוא הסתכל בחשש גם על בטנו שהייתה זרה לו וכמעט שהתפלץ.
התברר לו, שהוא לא רק מתגמד אלא אף משמין!
מכנסיו וחולצתו כמעט שהתפקעו.
חיים מנדל הבין שהוא לא יכול להפסיד את ההופעה בבית המשפט,
ולכן החליט לוותר על ארוחת הבקר ולעלות אל הרחוב שמעל ביתו,
הוא שיער שכשיעלה במדרגות - הוא גם יחזור לגודלו הטבעי.
הוא טעה.
לא רק שכשרץ במעלה המדרגות הוא לא גבה והרזה, אלא אף הרגיש
תחושות מוזרות בראשו.
הוא נגע קלות באפו ואוזניו וכמעט שנפלטה צרחה מגרונו, אפו
ואוזניו היו גדולים פי שניים מגודלם הטבעי  וזקן מכוער צמח על
לחייו, מבוהל, פתח את דלתו ונעלם בתוך ביתו .
הוא עמד כמה דקות, נשען על הדלת, מאזין לפעימות ליבו, מנסה
להסדיר את נשימותיו.
לאחר שנרגע מעט, הלך אל חדר הנוחיות, רחץ את פניו והביט
במראה.
כעת לא ידע אם לצחוק או לבכות, אך דמעות כבר החלו להשקות את
זקנו  החדש.
הוא לא היה דומה לעצמו, חיים מנדל נהיה נמוך ושמן. אפו ואוזניו
היו חסרי פרופורציות לראשו, שהתמלא בשערות שחורות וניבי שיניו
בלטו כערפד.
חיים מנדל נרעש, הוא תמיד הכיר עצמו כאדם מציאותי, אך המציאות
עלתה הפעם על כל דמיון,חיים החל לעכל את מצבו, ולנתח את המשך
חייו שכנראה כבר לא יראו מציאותיים לעולם.
הוא הפסיק לצאת מביתו ורק מידי פעם בלילות חשוכים במיוחד היה
יוצא לאסןף אוכל. גם טעמו השתנה והוא החל לאהוב ילדים גרמנים
קטנים לארוחת בקר, את דמם היה שומר למצות.
מחוסר ברירה שינה גם את מקצועו והפך למלווה בריבית מדלת ביתו,
הוא תלה שלט שהעיד על עיסוקו החדש, וגרמנים מסכנים היו מגיעים
מרחבי השכונה - כדי שהוא יגזול את כספם ונשיהם.
את פרצופו לא היה מראה, אך כל הגרמנים ידעו היטב איך הוא נראה
- ממה שאבא ואמא ודוד היטלר היו מספרים להם .
וחיים מנדל, עסקיו פרחו - ופרט לכמה מקרים בודדים של כתובות
שרוססו על ביתו, הגרמנים דווקא אהבו אותו מאד.
כל-כך אהבו אותו - עד שציירו את דמותו על עטיפת המהדורה החדשה
של כתב העת המדעי והפופולרי "הפרוטוקולים של זקני ציון - אף
שלא היה זקן וגם לא ממש מציון.
הגרמנים כל-כך אהבו אותו עד שנתנו לו להתפלל, עטוף בטלית,
במרכז הרחוב - כשהם בינתיים  מספרים לו את הזקן.
כל-כך אהבו אותו - עד שלבסוף נתנו לו להתקלח במקלחות של גז
ואחר-כך להתייבש בתנור.
ועוד אנחנו קוראים לזה שואה!