[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שרון ברקאי
/
שכנים שכנים

איזה כייף לגור בעיר, כל יום משהו אחר.
והשכנים, אח השכנים...כל אחד והסיפור שלו. אני גרה בקומה
רביעית. בקומה ראשונה גר זוג צעיר עם תינוקת. ממש נחמדים.
תמיד אומרים שלום ושואלים מה נשמע עם חיוך. אופטימיים נצחיים.
בקומה השנייה גר זוג זקנים שתמיד רואים אותי ומביאים לי
שוקולד... ככה זה עם זקנים. בקומה השלישית, ממש לפנינו, גר זוג
עם שני ילדים - בן ובת קטנים חמודים כאלה, עדיין לא בני חמש.
תמיד כשאני עוברת ליד הדלת שלהם, אני שומעת צרחות, לפעמים
דברים שנשברים, ילדים צורחים והרבה בכי.
אף פעם לא הבנתי מה קורה בדירה שלהם, אבל גם אם כן, מה כבר
יכולתי לעשות?! חיים שלהם!
דוגרי, ריחמתי על הילדים הקטנים האלה.

יום ראשון אחה"צ. קפצתי שנייה למכולת לקנות חלב לחתולה שלי.
בדרך למטה חדר המדרגות היה שקט מתמיד.
קניתי את החלב וחזרתי הביתה. בדרך ראיתי ניידת משטרה ואחרייה
אמבולנס - שניהם טסים בשיא הטיל לכיוון השדרה.
כשהגעתי לבניין ראיתי את צוות האמבולנס מפנה את האישה שגרה
בקומה השלישית. הספקתי לראות אותה.
היה לה פנס ענקי בעין ימין, דם נזל לה על המצח, האיפור השחור
בעיניים נמרח לה על הלחיים מרוב הדמעות והיא נראתה לא יותר טוב
מסמרטוט! הלב שלי דפק חזק!
ריחמתי עליה, באמת שריחמתי. אחרי שנייה ראיתי את השוטרים
עוצרים את בעלה, שמו עליו אזיקים והובילו אותו לניידת.
הם גם לקחו את הילדים איתם. אני עולה לקומה שלי, לקומה
הרביעית, עדיין בשוק מהכול, פותחת את הדלת ורואה את אמא שלי
בהיסטריה. היא התחילה לגמגם: "רעש...מכות...הייתי
חייבת...משטרה..."
אני עדיין בהלם בעצמי, אך מנסה להרגיע אותה- "זה בסדר אמא,
הכול בסדר עכשיו. עשית מה שהיית צריכה לעשות."
למחרת, יום שני בבוקר, הם חזרו. הבעל והילדים חזרו הביתה.
והאמא, בטח בבי"ח אחרי מה שעשה לה הבנזונה.
איך בכלל שיחררו אותו?! ועוד נתנו לו לקחת את הילדים!
איזה עולם!!!

כוס אמק, שמונה בבוקר, אני מנסה לישון ואני רק שומעת אותו צועק
וצועק. כל החיים שלי אני גרה פה וכל החיים שלי אני שומעת אותו
צועק עליהם ומרביץ להם.
אני ידעתי את זה כל הזמן, ידעתי מה הולך שם, איך אפשר שלא, רק
לא רציתי לדעת, עשיתי את עצמי לא יודעת אבל עד כאן, זהו!
חטפתי את הג'ננה של החיים שלי, לקחתי מהמגירה את האקדח, 9 מ"מ
של אבא, וירדתי לקומה השלישית.
דפקתי על הדלת כמו ילדה טובה והילד הקטן פתח לי את הדלת, מפוחד
מוות. אמרתי לו בשקט לקרוא לאחותו ולעלות אליי הביתה והוא כמו
ילד ממושמע עשה מה שאמרתי לו.
נכנסתי אל הבית שלהם בשקט עד כמה שיכולתי.
היד שלי התחילה להזיע במגע עם ה-9 מ"מ, אבל לא היה לי איכפת,
טענתי את האקדח בעוד שאני מחפשת אותו.
אני מתקרבת למסדרון ושומעת רעש מים זורמים. אני נכנסת לאמבטיה,
הוא לא מבחין בי בין כל האדים. אני רואה מחבט ועליו דם קרוש
בפינת החדר וזה מרתיח אותי יותר!
זהו! אני מחליטה, אני הולכת לגאול את המשפחה הקטנה מהייסורים
שלהם היום. אני פותחת את הוילון, מסתכלת על הפנים שלו, על
העיניים החלולות, ומכוונת אליו את האקדח ונראה לי שפלטתי את
המילה בנזונה מייד לפניי שהוא חטף לי את ה-9 מ"מ מהיד וחורר לי
את הלב בארבעה כדורים, אחד אחרי השני, כל כדור מסמל קומה
מהבניין המקולל.

הכול קרה מהר כל-כך, פתאום נהיה לי מטושטש.
אני חושבת שבחצי השעה שגססתי שם באמבטיה על הריצפה הוא המשיך
להתקלח ואפילו שרק משהו משורבט.
כשלקחתי את ה-9 מ"מ מהמגירה של אבא היה לי ברור שאני הולכת
להרוג את הבנזונה הזה אבל כנראה שלמדתי את הלקח מאוחר מדיי,
מאוחר מדיי בשבילי :
"כלום לא ברור בחיים, חוץ ממוות."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תסלח לי פרופ'
ירמיהו בן
יהודה, אבל
מרכז העולם זו
רק אני!!



פינקי


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/11/03 17:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שרון ברקאי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה