"זה כבר יותר מידי", חשבתי. "גם משחק לי אותה וגם מנסה ללמד
אותי מוסר השכל."
החלטתי לקפוץ ממרומי הר הזבל לתוך המשאית ולהמשיך את המסע שלי
בתוך ממד הזמן והמקום, אבל צלצול הטלפון הקפיץ אותי, חטפתי את
השפופרת.
צהריים טובים, איך אוכל לעזור?
מעבר לקו שמעתי את הרחש של ציפורני רגליו מגרדות את קרטון
המיקרוגל ואז הוא אמר:
אם תרצי שוב לראות אותי תצטרכי לבקש שאבוא שוב.
אבל אין לי את המספר שלך!
אז מה, גם קודם לא היה לך.
השיחה נותקה, ניסיתי לעשות כוכבית 42, אבל קיבלתי הודעה שנעשתה
חסימת חיוג אחרון. אני כנראה אצטרך להתאמץ קצת יותר. איך אני
אמורה לבקש? וממי לבקש? והאם בכלל כדאי לי? ומי מבטיח לי שאם
אבקש הוא יופיע שוב? התחבטתי בשאלות האלו כמה דקות ופתאום
נזכרתי שהיום יש לי את הפגישה השבועית עם הרבנית. אני אשאל
אותה.
צריך לעבור את כל הפקקים האלה בעיר קודם ולמצוא חנייה כדי
להגיע לפגישה איתה בדרך המקובלת. נסעתי במקובלת, נכנסתי
למכונית ושעטתי החוצה מהחניון לתוך הקרב היומיומי של כבישי תל
אביב, הדרך הייתה פנוייה, רק כלב התפרץ לי מצד ימין וחטף
מהלומה חזקה מטמבון המכונית.
נעצרתי והסתכלתי במראה. הכלב עמד באמצע הכביש הלום ומבועת,
ראשו נע סחרחר, סטרתי לעצמי על המצח בתסכול, הסתכלתי שוב
במראה, ראיתי בחור צעיר עם כובע מצחייה לבן ניגש לכלב ומוביל
אותו למדרכה.
עשיתי פרסה וחזרתי למקום האירוע, הכלב נעלם, הבחור עם הכובע
הלבן המשיך לעדור את השתילים באי התנועה, שאלתי אותו: "מה קרה
לכלב?" "הלך הביתה" אמר, "אבל מה קרה לו?" שאלתי בדמעות, "קיבל
מכה בראש" אמר, "אבל את לא אשמה הוא קפץ מהמדרכה, לא ראית
אותו".
"לא ראית אותו, לא ראית אותו, לא ראית אותו", המשפט הזה הדהד
לי בתוך מערבולות המצוקה ורגשות האשם.
הדפתי את דלת הכניסה בביתה של הרבנית ונכנסתי פנימה, היא עמדה
שם כמו תמיד בפינה בחדר האפלולי צנופה במטפחת לבנה גדולה
שכיסתה את ראשה וכתפיה, גופה הצנום נע קדימה ואחורה בריקוד
התפילה. היא העיפה אלי מבט וחייכה והמשיכה את הריקוד.
התיישבתי בשקט על הכורסא, מחכה שתסיים את תפילתה.
היא סגרה את הספר שבידה ואמרה:
היצור הירוק הוא "יציר דמיונך".
אני ראיתי אותו! את לא יכולה להגיד לי שאני ממציאה מהדמיון.
בודאי שראית אותו, זה לא סותר וזאת הדרך, להמציא מהדמיון,
מדוע את כל כך נלחצת?
את אומרת לי, שהוא יציר דימיוני מחד, כאילו שוללת את האפשרות
שבאמת ראיתי אותו ומאידך את מסכימה שאכן כן ראיתי אותו? זה קצת
לא מובן לי.
עליסה בארץ הפלאות, מכירה את הסיפור?
אני שקעתי במחשבות על עליסה ומסיבת התה אצל הארנב המטורף.
והיא שקעה בתוך הכורסא ואמרה:
7 חוקים לקוסמוס, הראשון שבהם הוא חוק המראה, הוא החוק
המוביל בעולמנו ובתוכו כלולים ששת החוקים הנוספים.
העולם כולו וכל מה שאנו רואים, הוא הראי שלנו, כל מה שמשתקף
אליך בראי הזה שייך לך. אבל בואי איתי רגע למטבח.
היא שלפה משקית ניילון שעמדה על השיש במטבח, תרנגולת חסרת ראש
והתחילה לתלוש את הנוצות במרץ, הנוצות התעופפו במטבח, התחלתי
להתעטש, "זה למרק עוף בשביל בוריס, הכרחתי אותו ללכת למקווה
והוא התקרר לי ".
נשענתי על קיר המטבח, נשמתי בכבדות. היא המשיכה לדבר על בוריס
שלא אוהב ללכת למקווה,  הנוצות התעופפו מולי ויצרו מערבולת
ענקית.
"כמה נוצות יש לתרנגולת הזאת? הן לא נגמרות!"
מערבולת הנוצות הענקית התקרבה אלי במהירות.
"אני נשאבתתתתתתתתת פניממממממממהההההההה
אאאאאאאאההההההההה!!!"

ההמשך יבוא.