לואנג-פרבנג מוקדם בבוקר. ריח הלילה נעלם לגמרי מן האוויר
והשמש טרם התגלתה מאחורי ענני הלחות שעומדים נמוך בשמים.
לואנג- פרבנג בשעות הבוקר היא המבט בעורו המושלם, המתוח של
תינוק בן יומו. מבט שנותן הרגשה שיש פה מעין הבטחה לעתיד חיים
יפה.
בלואנג-פרבנג הבקרים כאילו גיהצו את קמטוטי יום האתמול, ועוד
יום רגוע עומד בפתח.
לא צפויות היום שום התרגשויות, אסונות או הפתעות.

כאן לאו, ארץ בה דברים נעשים בדיוק כמו שהם נעשו במשך דורות על
פני דורות בעבר, דורות רבים מכדי מנות.
התעוררתי בחדר הקש שלי ויצאתי למרפסת. בעמדי על מרפסת
הגסט-האוס שאני מתאכסנת בו בשבועיים האחרונים, נשענת על מעקה
העץ הנמוך מידי (כאן לא שמעו על תקנות בניה), אני מריחה את
האוויר.

המחשבה שמנקרת לי עכשיו בראש מלווה אותי כל זמן שהותי כאן, כל
הזמן אני חושבת על הצורה שאני מסתכלת על המקום הזה עכשיו,
הסתכלות על הכל דרך עיניים של פרידה.
ביודעי שאני אתגעגע כל כך למקום הזה, שהחיים רחוק מכאן יהיו
מאמץ  מתמשך להמשיך להישאר רחוק מכאן ולא לרוץ בחזרה מהר כדי
להפסיק את סבל הגעגועים למקום הזה.
כמיהה לחוש את התרוממות הנפש הזו במקום שאתה מאושר בו כל כך.
שאתה יודע במין תחושה פנימית שההרגשה הזו לא חוזרת על עצמה
יותר מידי פעמים במהלך החיים.

סידורים קטנים של בוקר מעסיקים אותי במעין פולחן יומי של שגרת
חיי כאן:
אני יורדת לקומה הראשונה כדי לצחצח שיניים ולהשתמש בשירותים.
המקום הזה מודרני וחדש, יש מים זורמים ואסלות מערביות. מותרות
של מים זורמים גורמים לי שמחה. אבל האסלות המערביות מהוות
לדידי רק מטרד, הן לא היגייניות לשימוש ציבורי, דבר הגורם לי
למצוא כל מיני דרכים משלי להשתמש בהן ולהרגיש אחר-כך נקייה.
על מיכל מים מסורתי להדחת האסלה לא ויתרו, עובדה המנחמת אותי
שאת מי ההדחה יש לשאוב ידנית עם קערה קטנה ולשפוך לתוך האסלה
המערבית, מין שעטנז שכזה.
שאר האורחים בגסט-האוס שלי טרם התעוררו, רק המעטים שעוזבים
היום השכימו קום כדי לתפוס את המשאית שיורדת לדרום, או את סירת
המרוץ שתביא אותם לגבול.

ברצוני ללכת היום ל"בן-פנום". פירוש השם "בן פנום" מלאו הוא:
כפר- גבעה , או הר.
השעה היא קצת אחרי שבע בבוקר, גמרתי להתארגן  ויצאתי מן
האכסניה שלי כשאני אוספת את סנדלי מן הפתח ונועלת אותן לרגלי,
שלושים מטרים של הליכה מוציאים אותי מחוץ לתחום האכסניה ואני
פונה בסמטה הבוצית, ישר לכוון שוק "דלה".

מעבר לכביש, אחרי העיקול, ברחוב הראשי, יושבת על שרפרף קטן
רוכלת הבאגטים.
כל בוקר אני מודה בלבי מחדש לכובשים הקולוניאליים הצרפתים
שהשאירו אחריהם מסורת של אפיית לחם, כאן בלאו, וכן בקמבודיה
ובויאטנם.
אנשי לאו יודעים לאפות לחם, והם אופים באגטים קטנים שנמכרים
במקומות מרכזיים.
הבאגטים נחשבים מאכל מותרות יקר, ורק ידם של בעלי יכולת משיגה
לקנות אותם.
יש למוכרת סיר עם  משהו שנראה בשר קצוץ מבושל, ועל הדוכן הקטן
לפניה מונחים באגטים מוכנים, ממולאים בממרח מן הסיר עם תוספת
נכבדה של פלפל חריף כתוש, והכל עטוף בנייר שהיה פעם חלק ממחברת
תלמיד, שנמכרה לשימושים מעין אלו בסוף שנת הלימודים, הנייר
מהודק בגומייה אלסטית  ומוכנס בתוך שקית ניילון.

תוך כדי קניה השתדלתי לפתוח בשיחה קלה עם המוכרת. שפת הלאו
שבפי היא די בסיסית, אני מנסה להתאמן ולשפר אותה בכל הזדמנות
שנקראת בדרכי.
לרוב בני לאו מניחים לגבי הנחה שגויה הפוגמת בסיכויי לשפר את
אוצר המילים שלי; ההנחה היא שהיות ואני נחשבת כאן אדם לבן,
"פלנג" בשפתם, הם מניחים שאני לא דוברת שום שפה שהם מבינים,
ולכן לא מקשיבים בכלל לניסיונותיי להתמודד עם ההיגוי הקשה של
המילים.
מקרים כאלו מתסכלים אותי כל כך שמצאתי עצמי אומרת לה בקול רם
בעברית:" תקשיבי לי, תקשיבי" וחוזרת על דברי בלאו, מה שלא תמיד
עוזר, המבטא הזר שלי לא מעורר תמיד את הסבלנות להקשיב למה
שבפי.

בכיסי מונחים פתקים קטנים עם מילים חדשות שלמדתי וטרם שיננתי.
לעיתים תכופות אני מדברת לאו אל בבואתי שנשקפת במראה, כשיש
מראה ופרטיות.
הצבעה אילמת על הסיר גורמת לרוכלת לפתוח אותו כדי שאראה מה
שבתוכו. אני שואלת אותה אם הבשר הוא עוף, והיא מאשרת. לאחר מכן
אני מרימה אחד הבאגטים מן השולחן, שואלת למחירו, מוציאה כסף
ומשלמת, אומרת שלום וחוצה את הכביש לכוון המדרגות שעולות לשוק.

הבוקר לא אעלה במדרגות, השעה מוקדמת ולא כל החנויות נפתחו
עדיין, חלפניות הכספים של השוק השחור עדיין לא יושבות בהרכב
מלא במעלה המדרגות, כשתיקי הכתף שלהן עמוסי שטרות כסף לאו-בשם
'קיפים'. שטרות סדורות בחבילות חבילות מהודקות בגומייה, כסף
שמאבד מערכו באינפלציה מסחררת שקשה לעקוב אחריה.

בחלפי על פני המדרגות בהקפת השוק. מעבר לפינה יש את נהגי
"שלושה גלגלים" שייקחו אותי ברכבם המקומי המאולתר למחוז חפצי.
הבוקר יש בי החלטה שאני מפונקת ועדיין לא התעוררתי די צרכי כדי
להיות מסוגלת לצעוד לכפר דרך של חמישה קילומטרים, יש מקומיים
שאומרים 7 קילומטרים, הליכה בדרכים בוציות שבוראו מן הג'ונגל
הפראי.

הפינוק שלי הבוקר לובש צורה של גרוטאה מקרטעת; אופנוע ישן
ומחליד שלצדו מחובר יצול ברזל הנושא ספסל היושב מעל 2 גלגלים,
וחופה של ברזנט מעליו, גג מעט המגן על הנוסע מגשמי זעף או שמש
קופחת.
אבל הבוקר הזה אף אחד מפגעי מזג האוויר האלו לא מטרידים אותי,
בוקר אביך וקריר עדיין מצינת הלילה הלח. עוד מעט השמש תעלה
מעלה במסעה למרכז השמיים ותאדה את הלחות כך שאדי המים יראו
היטב מתאבכים מעלה באור הזה של דרום מזרח אסיה.

מספר מועט של נהגי "שלושה גלגלים" עניים עומדים בפינת השוק,
אני ניגשת בביטחון לבחור שזיהיתי מנסיעתי הקודמת בחברת קרסטי
לכפר האורגים הראשון ואומרת לו שלום.
בהחלטיות נוקבת בשם המקום אליו אני רוצה לנסוע. כמובן ששאר
הנהגים מגלים התעניינות באשה הלבנה שבאה לאזורם והם כורים
אוזנם ומקשיבים לנאמר.

אני שואלת; כמה עולה? הוא נוקב בסכום, מה שמוביל להתמקחות קצרה
על המחיר, והבהרה שכל רצוני הוא להילקח לשם ולחזור ברגל, אין
צורך לחכות לי.
הנהג מסכים ומסמן לי לעלות, בהתרצותי זינקתי מעלה על סירת
האופנוע הלא יציבה.

הנהג מתניע- ואנחנו יוצאים לדרך, דרך רחובותיה הסלולים אך
רצופי מהמורות ובורות של לואנג-פרבנג, עיר חלומותיי אליה חזרתי
אחרי שנתיים של געגועים ובקרוב אצא לתקופת גלות שניה הרחק
מכאן.
הרוח מרפרפת על פני ומוחי עדיין עסוק בלשכנע את עצמי שטוב
עשיתי ששכרתי תחבורה שתביאני ישירות לבן פנום, מפני שלפעמים יש
ביכולתי לוותר לעצמי ולא לחיות כאן כענייה מרודה ולהרגיש קצת
תיירת.

הבדידות התרבותית משנה את נפשי.
תמיד יש לי תחושה כאילו המחשבות שלי נאמרו בטעות בקול רם,
ולאחר כמה חודשים באסיה נראה כאילו מתגלים אצלי ניצנים של
שסעת, פיצול אישיות פסיכוטי כמעה.
מתנהלים דיונים עצמיים בעד וכנגד דברים, לפעמים דיברתי לעצמי
בקול רם בעברית, כדי שלא אשכח ובעצם דרך זה תרגלתי בצורה
ורבלית ניסיון להתגברות על מכשלות באופיי.

הנהג שלי מסיט את מבטו מן הכביש ומסתובב אלי, הוא שואל אותי
בלאו "לאן את הולכת?"
שזה המשפט השמיש ביותר בשפה והוא מחליף לרוב את המילה "שלום".
אני חושבת לעצמי שזה יותר מידי, זה נראה ברגע ראשון ממש כ"דה
ז'ה-וו".
אבל מה שמדגיש אצלי את התחושה הזו זאת העובדה שזה אותו נהג,
אותו מיקום בדרך ואותה שאלה, בהבדל זמן של כמה ימים, בדיוק כמו
בסיפור הקודם , שכבר תועד בכתובים, על הנסיעה שלי עם קרסטי
לכפר האורגים הראשון.
אני עונה לו" לבן פנום"
ואז הוא ממשיך ומקשה: "אבל איפה בבן פנום?"
על זה איני יודעת לענות, משכתי בכתפיי 'לא יודעת'
היות וכל משך הדיאלוג הוא לא הסיר עיניו ממני כדי להביט בכביש,
הוא קולט את תנועת הגוף בשפה הבינלאומית ועוזבני במנוחה.
האופנוע יוצא מתחום העיר אל צומת דרכים ועולה על כביש עפר לצד
גבעה.
שאלתי את עצמי אם הייתי מוצאת בקלות את דרכי לכאן לבדי. וזה רק
על סמך סימני דרך שאנשים אחרים הנחו אותי לפיהם.

הנה הסטופה הצהובה שעל הגבעה. קשה לפספס את הנוכחות שלה, אבל
השביל עלוב ונחבא בשיפוע הגבעה, אם הייתי פה לבדי הייתי בטוחה
שטעיתי בדרך.
האופנוע מקרטע במדרון ונוסע בדרכים בוציות במשך כמה קילומטרים
עד שמגיע למבואות הכפר. הנהג נראה כמי שהחליט מהו יעדו והוא
חולף על בתי הכפר, עד אחרון בתיו.
אני נשאת בעגלה שלו סבילה מבלי להתווכח עם נחישותו. היעד שלי
די מעורפל ממילא.
מתגלה לפני משמאל לדרך שלט גדול לבן וחדש שמכריז באנגלית:
"ברוכים הבאים למרכז האריגה בכפר פנום". לצד השלט מבנה חדש
ולבן עשוי בטון, אולי מבנה הקבע היחיד בכפר.
הנהג סוטה מן הכביש ועוצר לי לצד השלט, הוא מנסה את מזלו ושואל
אותי אם אני רוצה שהוא יחכה לי כדי להחזיר אותי לעיר, אני עונה
לו שאהיה פה שעתיים לפחות, ואחר-כך אצעד חזרה ברגל. דמי הנסיעה
משולמים והוא מתניע שוב ונעלם מאחורי עננת עשן שחור.

אני מביטה סביבי, שעת בוקר מוקדמת ואין הרבה אנשים בסביבה.
קולות הכפר נישאים באוויר הבוקר, תרנגולות מקרקרות וציפורים
מצייצות.
במעלה הגבעה שממול  כמה אנשים עובדים בניכוש עשבים. לא ברור לי
מה הם עושים בדיוק ולמה, אבל הם נראים לי מאוד עסוקים. כמה
ילדים מסתובבים סביבם.
כאן קל להבחין בין בנים לבנות; הבנות תמיד תלבשנה את חצאית
הלאו המסורתית כרוכה סביב מותניהן הגרומות, ובנים ילבשו
מכנסיים.
כאן הכל ברור לגבי מיהי אישה ומיהו הגבר.

כמה צעדים זהירים על השביל הבוצי וחלפתי על פני העובדים שעל
הגבעה.
עוד קצת הליכה ויצאתי מבלי שאת מתחום הכפר. יער עצי תיק צעירים
מתנוסס משמאלי, השביל מתפצל ואני חוככת בדעתי לאן עלי לפנות.
שום דרך אינה נראית מצודדת לצעידה, בהחשת צעדי החלקתי. היום לא
מתחשק לי להיות מרוחה בבוץ העקשני ולכן יש בי החלטה להמשיך
במדיניות הפינוק של הבוקר הזה ולחזור לבית הלבן שהובלתי אליו.

לאחר שתי דקות אני מוצאת עצמי שוב ברחבת העפר שלפני הבית
ומחליטה להיכנס לראות מה יש בתוך המבנה החדש הזה שכל כך שונה
מכל דבר אחר בכפר הזה, בצעדי פנימה אל האפלולית הקרירה
שבפנים.
למרות שעת הבוקר המוקדמת לעסקים, יש בפנים כמה מוכרים ומוכרות
שהספיקו לשטוח את מרכולתם על המחצלות שעל במות הבלוקים שמשמשות
שם דוכני מכירה, בסמוך לסחורה יושבות ברגליים מקופלות
המוכרות.
הקפת כל חלל החדר אורכת דקה. לאחר הצצה שלי דרך פתח היציאה
האחורית מגלה לי נולי-במבו סדורים בשורה, נולים המיועדים
לניצול שעות עבודה באריגה כשאין תיירים בחדר המכירה.
האינטרסים של שני הצדדים ברורים: אנוכי היא תיירת לבנה שבאה
לרכוש עבודות יד של "הילידים". המבנה הזה נבנה כדי להפגיש אותי
אתם, ולייעל  את המסחר.
גם כאן השיטה מוסדה: לא עוד מכירה לצרכים מקומיים בלבד.
חוקי ההיצע והביקוש קובעים שאם תיירים באים מן העיר במכונית
לקנות, לכפריים יש מה למכור, כמו בכל מקום אחר בעולם.
בסביבות לואנג-פרבנג יש מספר כפרים בעלי התמחות ספציפית שאינה
חקלאית, לפי מנייני יש לפחות שני כפרי אורגים, וכפר כדרות
אחד.
לבי קצת נחמץ למראה ההתפתחות הזו; פעם היה צריך לבקש מהמקומיים
רשות כדי להיכנס לביתם, לעמוד בפנים על רצפת החימר ולהבין
פתאום מהי דלות.
לשתות תה, להחליף מילות נימוסים, לספר סיפורים על מקומות
רחוקים, ולהתמקח על המחיר.
היום הכל אנונימי יותר. בשם הקדמה והשיווק הישיר, באים קונים
והולכים.
בלי שאלות מיותרות ובלי קשר אישי.
דווקא הייתי מעדיפה להכיר את האישה שישבה חודש שלם בכדי לארוג
את פיסת האריג שאני קונה!

מקומות דוגמת המבנה הזה גורמים לי לחוש מעט אי נוחות.
התחושה מתגברת במיוחד בנוכחות תיירים אחרים שבאים לכאן.
כאן אני חייבת להודות בפני  שאנחנו רוצים את אותו הדבר. כולנו
באותו מקום, לשם אותם אינטרסים.
הייתי רוצה להאמין שאספוג כאן קצת יותר מאשר הוספת מזכרת
נוספת של פיסת בד ארוג לחפצי הגשמיים.
שממילא אף לא אחד במקומותיי יוכל להעריך את נדירות הפריט כאשר
הוא מופרד מן ההקשר התרבותי של המדינה הזו והאנשים העדינים
האלו.
ברצוני להבין מעבר לבנלי. להבין מה מהות השקט הנפשי והשלווה
שהאנשים האלו משרים סביבם.

הסיבוב שלי בין המוכרים ממוקד לחיפוש אחר פיסת אריגה מסוימת.
פיסת אריגה הנקראת "פה-ביאן". היא נראית כמו כל פיסות האריגה
הארוכות והצרות שמיועדות לשימוש מסוג זה.  והכוונה היא  לצעיף,
צעיף שמוטל באמצעו על הכתף ונקשר בקשר אחד רפוי על המותן
המוצלבת,  צעיף אותו לובשים לטכסים דתיים במקדש.
הצעיף שאני מחפשת נארג בדרך כלל במחוז בשם סם-נואה הסמוך לגבול
עם וייטנאם.
וכך בפשטות הצעיף מכונה; סם-נואה.
בד הרקע הארוג צבוע שחור, עליו יש דוגמא מסובכת שנארגה בחוטי
משי צהבהבים בשילוב צבעים טבעיים.
פיסת אריג כזו מזוהה אצל אחת המוכרות. לאחר מכן אני לא צריכה
יותר לטרוח, כולם יודעים מעניין אותי וכל מוכרת שמחזיקה אריג
מהסוג הזה שולפת אותו עבורי.
השעה 8 בבוקר והרבה מוכרות לא הגיעו עדיין, אבל אני מצליחה
לזהות 3 צעיפים שונים בדרגות איכות שונות, במחירים משתנים.
אף אחד מהמחירים אפילו לא קרוב לחמש מאות באט שהקצבתי לרכישה.
קיוויתי שכאן יהיה יותר זול מאשר חנויות המזכרות שבעיר, אז
כדאי להמתין קצת, ולצאת החוצה ולהתיישב על ספסל העץ מחוץ
למבנה.

ביושבי בוהה בעובדים שעל הגבעה ממול, גשם מתחיל לרדת.
זה די מעציב אותי מפני שתכננתי להסתובב קצת בין בתי הכפר
ולהסתכל מסביב, ופתאום לא מתחשק לי להירטב, ועכשיו אני תקועה
במין בזאר לאריגה בפאתי כפר.
גבר ושתי נשים יוצאים מן המבנה ומתיישבים בשקט מולי.
אני מברכת אותם שוב לשלום, אנחנו יושבים בשקט וצופים בטיפות
הגשם.
הם צוחקים למראה אחת הילדות מן העובדים שעל הגבעה, הילדה קטפה
לה עלה גדול מעץ טיק צעיר ושמה אותו מעל ראשה כהגנה מפני טיפות
הגשם. הגשם מתחזק וזה לא מועיל, אבל היא מחזיקה בעקשנות מעל
ראשה את העלה המתקפל מעצמת הטיפות.

אני מוציאה את הבאגט שקניתי בבוקר ומתחילה לנגוס בו.
האנשים בספסל מולי לוטשים בי עיניים, בחייכי חיוך רחב אני
אומרת בלאו: "זה טעים".
הם מתרגשים מזה שאני מדברת בשפתם ומתחילים לדבר עלי.

עוד ועוד נשים מגיעות למבנה, הן סוגרות את המטריות הרטובות,
חולצות נעליים ונושאות את התיקים עם הסחורה פנימה, את כולם
אברך ב"סבדי"-שלום.
בפנים הם כבר יודעים באיזה סוג אריגה מענייני.
השמועה נפוצה לרוכלות החדשות.
אחת הנשים קוראת לי דרך החלון, היא משלשלת החוצה אריג 'פה
ביאן' ואומרת לי שהוא יעלה לי חמש מאות באט. הם גם עדכנו את
הרוכלות החדשות כמה כסף יש לי בארנק לצורך הרכישה.

החלטתי לחזור פנימה לעוד סבב של התמקחויות.
אני ניגשת אל האישה עם היוזמה ובוחנת את מה שהיא מציעה לי
ואומרת לה: "נוי", שמשמעו בלאו-קטן.
אכן האריג הזה קטן בחצי ממה שמעניין אותי לרכוש. מסתבר שגם כאן
אין מציאות.

ושוב מתחיל הסבב בין כל הנשים החדשות שבאו, לבדוק אם יש ברשותן
מה שאני חפצה בו.
השוואת איכויות והשוואת מחירים.
זה מאוד מבלבל משום שצריך לזכור הרבה פרטים בעל-פה ועוד לדבר
בלאו, מעייף אחרי זמן קצר.
שוב אצא לנפוש בחוץ.

בחוץ הגשם פסק ושמש יצאה מבעד לענן. השמש הזו של דרום מזרח
אסיה, חזקה ומכה בעוז.
מעיקול הדרך, מעבר לעצי הטיק הצעירים מופיעות שתי נשים.
הן מתקרבת אלינו ואני מבחינה שהן משתייכות לשבט ששכחתי את שמו.
שבט שלא ראיתי בסביבה זמן רב.
הנשים לבושות בתלבושת מסורתית של השבט, המבדילה אותן מכל שבט
אחר.
מה שתמיד גורם לי לתהות לגבי השבט הזה הוא איך הנשים שומרות על
המפית הרקומה שמונחת להן על הקרקפת במקומה,  מבלי שתיפול להן
בהליכתן.
תמיד הבטתי במפית ולא נראה לי שהן מחזקות אותה לראש בסיכה או
פורסות אותה, הן מקפלות אותה כמו שמקפלים מפית כותנה רקומה
ואיכותית ומניחים על שולחן הסעודה לפני אירוע חשוב, רק שאצל
הנשים האלו המפית מונחת על ציצית הראש.

אחרי שסיימתי להביט  בפלא המפית עברתי להתעניין בסלי הקש שעל
כתפיהן.
הסלים כבדים ונושאים דברים רבים בתוכם, הן עוצרות מולנו כדי
להראות את הסחורה.
הן לא דוברות לאו שוטפת, אבל לא נורא, גם אני לא מדברת הרבה
מהשפה הזו.
והן במילא לא מתייחסות לנוכחות שלי שם, עוד אנשים יצאו מן
המבנה לקראתן, ועתה כולנו עומדים  לפניהן בשורה ומתעניינים
בסחורה.

האנשים מעודדים אותן במילים להראות כל מה שיש להן למכור.
הן מוציאות בהתחלה מן הסל במבו שו. במבו שו הוא קנה במבו צעיר
שנחפר מן האדמה עוד בטרם הגיח אל האור. משמש כירק בתבשילים
שונים, בעיקר מרקים ויש לו טעם מריר מעט. מישהו מעוניין בבמבו
וקונה לו שקית.
אחר כך הן מוציאות פרי שמעולם לא ראיתיו כשהוא במצב ירוק ולא
תיארתי לעצמי שהוא משמש למאכל.
זהו  תרמיל ענק. כשאני אומרת ענק כוונתי לתרמיל באורך כולל של
מעל מטר אחד.
בתוכו זרעים גדולים. הוא נראה כוורסיה עצומה של הפירות שאספתי
בילדותי ושמשו לי רעשנים מאולתרים כשהתייבשו.
התרמילים נראו כאילו בושלו במים רותחים והם מוכנים למאכל, ממש
מזנון לאוכל מהיר הכנה.
הן ממשיכות ומוציאות חוטי כותנה מלופפים באגדים, צבעם טבעי והם
משמשים בעיקר לטכסי המזל הטוב כשהם נקשרים סביב שורש כף היד.
כולם מתחילים להתמקח על המחיר בו זמנית, אני מקשיבה ומתפלאת עד
כמה הנאמר מובן לי.
פתאום עולה בדעתי שהיות ואני לא חלק מכל זה אולי כדאי לי לא
לבלוט ולהתכופף לישיבת כריעה כמו המקומיים.
כרעתי כמיטב יכולתי, שנתיים של שירות צבאי בצבא ההגנה לישראל
הפכו אותי מוגבלת בתנועות הרגליים ובעצם חסרה את היכולת להיטמע
בניהם עם הכריעה הבסיסית הזו.
הכריעה מכאיבה, אני זזה על מקומי באי נוחות.
לאחר כמה רכישות אני עוצרת אותם ומביטה על הסחורה, חוזרת על
המחיר ואומרת שזה טוב.
הם מרוצים ואני שמחה להיות אתם.
הנשים מן השבט אוספות את מה שלא נמכר חזרה לסלים ומתרחקות
מאתנו, אנחנו ממשיכים לשבת על הספסלים שבמרפסת.

שיחה מתפתחת בננו, הם שואלים כל מיני שאלות בלאו- ואני עונה
להם לרוב שהם מדברים מהר ואני לא מבינה.
אחר-כך נכנעתי ואמרתי  שאני מדברת מעט מאוד לאו.
זה לא מייאש אותם, הם סקרנים ורוצים לדעת.
הם שואלים הרבה דברים, ואני עונה כל מה שאני יודעת להגיד.
לפעמים התשובה מקרית ביחס לשאלה שלא הבנתי וזה מספק.
תורגלתי לדעת מראש את נוסח רצף השאלות המקובל שבדרך כלל אישה
כמוני נשאלת.
מניתי את כל שמות המקומות שהייתי בהם בלאוס.
הם שואלים אותי על כל מקום ומקום אם הוא יפה.
לאט  תסכול משתלט עלי, תחושה של הגבלה וסרבול ללא יכולת להשתמש
אפילו במילה אחת באנגלית לעזרה!
השיחה נמוגה, ושקעתי בהרהורים...

בלואנג-פרבנג יש לי חבר בשם אוליבר. הוא מדבר לאו שוטפת.
אוליבר אמר לי פעם משהו מאוד נכון, על האנשים הללו בלאו.
הוא אמר שאם תדבר צרפתית עם צרפתים ותעשה שגיאה אחת במשפט, הם
יפסיקו אותך כדי לתקן, אבל אם תדבר עם אנשים מלאוס ותגיד רק
דבר אחד בלאו, כולם ישמחו מאוד ויעודדו אותך- הצלחת לבטא משהו
בשפתם, כמה נפלא!
וזאת בדיוק המהות של האנשים הללו- תומכים ועדינים.
יש יאמרו שהם מאוד עצלנים ולא יעילים, ויש כאלו שאומרים אותו
הדבר אבל עם משמעות חיובית.
האמרה הנפוצה היא כזו: 'הוייטנמים זורעים את האורז, הקמבודים
צופים בו גדל, והאנשים בלאוס מקשיבים לגדילתו'.
אוליבר מחדד ואומר שהם מצליחים להריח את האורז בגדילתו.
הוא סיפר לי שלא פעם יצא לו לשבת אתם בשולי שדה-אורז והם אמרו
לו: " אתה מריח את הריח הזה? זה הריח של האורז שגדל".
לפי אוליבר יש באוצר המילים של השפה עשרות מילים לבמבו ומילים
שונות שמבטאות מצבי רוח משתנים של הטבע.  כאילו הטבע הוא ישות
עצמאית אנושית.
הם רואים את מזג האוויר כמצב רוח של הטבע, צופים בהשתנות
ומכנים אותה בשמות.

כל זה גורם לי לחשוב שיש בתרבות הזו משהו שהתרבות שלי איבדה.
היא איבדה את היכולת לשרוד במצבים משתנים; היכולת לארוג את
בגדינו, לבנות את בתינו, לחיות בטבע ולהיות מאושרים.
נגיעה אחד בשני, נגיעה פיזית פשוטה. היכולת לחלוק עם אחרים את
המעט שיש, צמצום החלל האנושי בננו.
מילים כמו התמחות או התמקצעות לא שייכות לכאן, מי שנגע בחיים
האלו יכול להבין את טענתי כאן, לפחות לגבי האושר והורדת רמות
התסכול והחרדה, הכל פשוט יותר ומובן.

יש בי אמונה שאם שואה אקולוגית תפקוד את הכדור הזה ואשרוד אותה
וגם האנשים בלאו ישרדו; האנשים של לאו ידעו לארוג להם כסות,
למצוא אוכל ומחסה, ואני לעומת זאת אכחד  מהר מאוד בודאי, בגלל
שאיבדתי את המיומנויות האלו.
לפעמים שאלתי עצמי- האם כולנו "התפתחנו" והגענו למה שהגענו
בתור אנשים מערביים כשנקודת המוצא הייתה אותה תרבות?
האם פעם גם אנחנו היינו כאלו?
מה קרה שאיבדנו את זה אם היינו פעם כאלו?
ייתכן שאנשי לאוס לא ילכו לעולם על הירח, אבל לפי דעתי הם
צועדים על הקרקע עליה אני צועדת עם הרבה יותר ביטחון מאשר אנשי
המערב.

ולכן זה כל כך מחמיא לי כשהם תומכים בי ורוצים בקרבתי.
לפני ימים אחדים ישבתי על הרצפה בביתה של הגברת ונדלה.
הגברת ונדלה היא אישה מקסימה שגרה בלואנג-פרבנג ומשתייכת לשכבה
המשכילה בלאו;
היא עירונית, דוברת כמה שפות על בוריין ומלמדת אותי הרבה דברים
על התרבות של הארץ הזו.
ובכן, ישבתי בביתה על הרצפה, היה יום חם ונופפתי עם המניפה שלי
במתינות תוך כדי הקשבה לשיחה שהגברת ונדלה ניהלה עם שתי נשים
זקנות שבאו לבקרה והביאו לה חוטי משי שטוו, ועתה מיועדים
לאריגה.
הגברת שקלה את החוטים על משקל גדול שהציבה על הרצפה במרכז החדר
ואחר כך התמקחה איתן על המחיר.
מידי פעם היא תרגמה לי מה שהיא ידעה שאיני מבינה מתוך השיחה.
היא אמרה שהיא מבקשת מהן לשטוף עבורה את החוטים מספר פעמים
נוסף, עד שיהיו נקיים ומוכנים לאריגה.
נופפתי לי במניפה שלי וחייכתי ללא סיבה, כמו תמיד בלאוס,
מחייכת ושרה לעצמי.
האישה הזקנה פנתה אל הגברת ונדלה ואמרה משהו שהתייחס לנוכחות
שלי בחדר.
הגברת חייכה וענתה לה בשקט תוך כדי שהיא מביטה בי בחיבה גלויה.

אחר כך היא תרגמה עבורי את הנאמר; היא ספרה לי שהזקנה אמרה עלי
שכל מה שאני יכולה לעשות זה רק לשבת ולחייך משום שאיני מבינה
לאו.
והגברת שלי ענתה לה שאני כן יכולה לדבר לאו.
זאת הייתה הצהרת אהבה שנגעה ללבי, הגברת נחלצה להגנתי ואמרה
שבאיזו שהיא צורה, קלושה אומנם, אבל עדיין, אני אחת משלהם.
ואז האישה הזקנה הטתה את גופה הצידה ופנתה אלי בדברים, לא
הבנתי מילה מן הנאמר ומאוד הובכתי, כי לפני רגע נאמר שאני
דוברת לא.
הגברת ונדלה שוב עזרה לי להיחלץ מן המבוכה בתרגום הדברים
וסידור ההדורים.

באותו יום סיפרתי את זה לאוליבר, והוא אישר ואמר שהגברת ונדלה
אמרה בזאת שבאיזו צורה אני אחת משלהם והם מקבלים אותי אליהם.
ולזקנה הייתי צריכה לענות "בו-פן-ין", שזה ביטוי נפוץ ביותר
שמשמעו- אין בעיות, זה תמיד עונה למשהו ואז כולם מרוצים.

התעוררתי מן ההרהורים ששקעתי בהם ביושבי על הספסל, השעה כמעט
10 בבוקר וברצוני להיכנס לזירת ההתמקחויות שוב.
רעש של טוק טוק מטרטר מכוון הגבעה, היא מתקרב אלינו באור השמש
הבהיר, ועוצר ליד השלט. זוג תיירים מבוגרים ותיירת נוספת,
בשנות הארבעים לחייה, יורדים ממנו.
נכנסתי למבנה והם נכנסים אחרי.

יש שתי פיסות בד שגורמות לי התלבטות באיזה מהן לבחור;
פיסה אחת פשוט מדהימה אותי, היא כל מה שרציתי, היא עשויה
במיומנות של אומן, מצידה השני אין הרבה קשרים והעבודה מאוד
נקיה. הרקמה צפופה מאוד בגוון משי לבנבן, הדוגמא אחידה,
ממורכזת ומאוד סימטרית. כל הצבעים נראים שייכים למקומם, ולא
כמו במקרים בהם יש לטווים נטייה לשתול צהוב זוהר או ירוק שנראה
לא במקום ביחס לשאר הצבעים.
האריג הזה הוא הטוב ביותר שאוכל למצוא.
הנערה שמוכרת אותו יודעת את זה, היא מאוד קשוחה עם המחיר של
שמונה מאות באט ולא מוכנה להוריד ממנו באט אחד.
לי יש רק חמש מאות באט, ושום תחנונים לא עוזרים לי כאן.

הפיסה השניה נמצאת אצל הרוכלת שיושבת ממש בקצה השני של החדר,
היא הפיסה שאני חייבת להתפשר עליה.
היא עשויה היטב, רכה יותר ופחות צפופה, היא לא רעה לגמרי, אולי
אפילו יש לה יתרון אחד על פני הפיסה הטובה ביותר- החוט הרקום
צהבהב יותר, ואני אוהבת את המראה של זה.
אבל בכל זאת הדוגמא פה פשוטה ולא ממורכזת, קשה לי לעקוב אחרי
הרעיון של הצורות הגיאומטריות ולכן אני קצת פחות שמחה לקנות
אותה.
כאן המוכרת היא ילדה ממש צעירה והיא מתעקשת על שש מאות וחמישים
באט.
אני הולכת הלוך וחזור לאורך החדר, בין הנערה העקשנית עם האריג
המושלם לבין הילדה עם אריג ה"פשרה".

בינתיים התיירים שבאו לפני כמה רגעים מבצעים כמה רכישות מהירות
בלי שום ויכוחים על המחיר, הצצה מזוית עיני קולטת אותם חופנים
כמה רקמות פשוטות ששולם עליהן מחיר מופקע.

לאחר כמה זמן מופיעה האם של הילדה מן הרקמה של השש מאות
וחמישים באט.
היא אומרת לי שהיא האימא ובסוף היא גם מסכימה למחיר האחרון
שאני מציעה שש מאות באט.
לפני שאשלם להן ביקשתי בתנועות ידיים רשות לקחת את הרקמה
החוצה, כדי לראות אותה באור יום טבעי.
בדרך אל הדלת חלפתי ליד אחת הרוכלות המבוגרות. היא מצביעה אל
עבר האריגה המושלמת שבקצה השני של החדר ואומרת
באנגלית:"NOUMBER 1", כשהיא מלווה את האמירה עם תנועה של האצבע
המורה כלפי מעלה.
אמרתי בלבי: "אני יודעת, אבל מה אפשר לעשות, אני חייבת להתפשר,
כמו עם הרבה דברים אחרים בחיי".

פסעתי החוצה מעבר למפתן הדלת, בעודי מערסלת את האריג
בזרועותי.
ושם בחוץ עומדת התיירת המבוגרת, היא אישה אירופאית כבת שישים,
עם מבטא גרמני כבד.
הבטתי  על האריג באור יום בוהק ואנחנו פונות אחת לשניה בדברים
ומתחילות לדבר.
סיפרתי לה בקיצור שעוד דקה אני קונה את האריג הזה ושלקח לי
שלוש שעות להתמקח עד שהגעתי למחיר שמאפשר לי לבצע את הרכישה.
היא אומרת בפליאה: "שלוש שעות? למה זה לקח כל כך הרבה זמן?"
אז סיפרתי לה על האריג השני, זה שהוא 'מספר אחד' ומצביעה לכוון
שהנערה יושבת בו.
האישה מגלה עניין רב במה שיש לי לומר, נראה לי שהיא רוצה ללמוד
על מה אני מדברת.
היא שואלת אותי: "אבל מה ההבדל ביניהם?"
עניתי לה שביכולתי להראות לה אם היא תואיל להתלוות אלי
הולכתי אותה חזרה אל תוך המבנה, ישירות אל הנערה, הנחתי את
האריג שרציתי לקנות בצד ופרסתי לפניה את האריג המשובח.
היא אומרת לי: "אני לא מבחינה בשום הבדל בין שני האריגים".
הרמתי את שניהם, כל אחד ביד נפרדת, ואמרתי לה שתאחוז בהם.
כשהיא אוחזת בהם הסבתי את תשומת ליבה למשקל.
האריג המשובח שוקל לפחות כפול מן האריג השני, למרות ששניהם
באותו גודל.
הנחתי אותם לפנינו והראיתי לה את ההבדלים בצפיפות העבודה.
הפכתי אותם והראיתי לה את הצד השני, באריג האיכותי אין כמעט
קשרים ובאריג השני יש קשרים למכביר.
הצבעתי על ההבדלים בדוגמא, הבדלים באיכות הצבעים והתאמתם,
הסברתי על חוטי משי ועל תהליכי טוויה.
היא מקשיבה לכל מה שיש לי לומר בעניין רב ואומרת:
"אם עכשיו לא היית מראה לי את כל זה, לא הייתי מבחינה בהבדלים
בין שני האריגים".
השבתי לה:" אני מעצבת פנים ולי כל הדברים האלו מאוד חשובים,
אבל מה שאת אומרת נשמע מאוד טבעי ויתכן שהרבה אנשים באמת לא
היו מבחינים בהבדלים".
ייתכן שהתשובה שלי נשמעת מתנשאת, אבל לא התכוונתי להתנשא, כל
מה שרציתי זה לגרום לה לחוש בנוח עם העובדה שהיא לא הבחינה לבד
בהבדלים, משום שלפי דעתי לכל אדם יש את עולמו שלו ובעולם הזה
פרטים אחדים נראים נבדלים בברור ופרטים אחרים לא נראים נבדלים
אלא הם רק חלק ממכלול.

משהו באשה הזו מזכיר לי אישה אחרת שפעם הכרתי, משהיא מסיפור
אחר, סיפור אישי שלי על אישה עם שורשים גרמניים שדמתה לה
ברגעים ההם.

האישה שואלת אותי מאיזו ארץ אני ואני עונה כלאחר יד:
"מישראל".
החלפנו עוד כמה מילות נימוסים על הפריטים שהיא קנתה ופרשתי
לענייני.
חציתי את החדר כדי לשלם לאימא של הילדה על האריג שבחרתי.
בדרך חלפתי על פני מי שאמרה לי ,NOUMBER 1 היא שוב חוזרת על
דבריה ומצביעה אל עבר האריג שזנחתי מאחור.
עודדתי את עצמי באומרי שאני חייבת להיות שלמה עם ההחלטה לקנות
לפי יכולתי הכלכלית ולא לפי העין המקצועית שלי.

נעמדתי מול האימא בהגשתי לה את האריג, היא קיפלה אותו וגיששה
בידה אחרי שקית ניילון, שלפה אחת והכניסה אותו לשקית, חיפשתי
בארנק אחרי שש מאות באט כדי לתת לה.
בעמדי שם , חשתי בנוכחות של מישהו העומד מאחורי גבי.
הסתובבתי וראיתי את האישה הגרמנייה, עומדת מאוד קרוב אלי
ומושיטה לי שטר ירקרק של כסף ואומרת לי:
"אני רוצה שתיקחי ממני את הכסף הזה, זה ההבדל במחיר בין האריג
האיכותי לזה שאת עומדת לקנות".
המעשה הימם אותי ולא יודעתי איך להגיב.
אני צועדת כמה צעדים למרכז החדר כשאני לא מסירה את עיני ממנה
ומהשטר שלה ומרגישה מנוטרלת לחלוטין.
אני לא יודעת מה לומר לה או איך להגיב, מעולם לא לקחתי כסף
מאנשים זרים וגם לא ממכרים קרובים, משהו בנחישות שלה גורם
לאלמותי.
אחרי דקה אני מתעשתת ואומרת לה בנשימה קטועה שאני לא יכולה,
פשוט לא יכולה לקחת ממנה את הכסף. הסיטואציה מביכה אותי
לחלוטין.
היא מסתכלת בפני לשבריר שניה ומנסה לאמוד את הרגשתי, היא רוצה
לראות אם נעלבתי מן ההצעה שלה ונסוגה צעד אחד לאחור, אחר כך
היא אוזרת נחישות ומתקדמת חזרה בביטחון רב, ומנדנדת את היד
המושטת אל מולי תוך כדי שהיא אומרת לי:
"אני רוצה שתקני את האריגה שאת אוהבת, זה רק חמש דולר, ואנחנו
גרמנים ואת ישראלית".

יותר מזה לא היה צריך להאמר, נרתעתי לאחור מעצמת המילים,
בסילון אחד הרגשתי את הדם פורץ לרכות שלי והולם שם, לא ידעתי
את נפשי, מבולבלת לחלוטין לנוכח הנדיבות המפלצתית הפתאומית
שנחתה עלי כאן, בלאוס, הרחק מן ההיסטוריה הזוועתית של העם שלי,
אישה גרמנייה אחת מנסה לתקן בצורה מוזרה עוול שנעשה במקום
אחר.

ואז כאילו מסך של אנרגיה הורד בינינו, עולות דמעות בעיני, אני
מאבדת שליטה, לא הייתי רוצה להראות כל-כך פגיעה בפני האישה
הזרה הזו, אבל היא לחצה בנקודה רגישה, כואבת מאוד אפילו, בחטף
עוברות לי הרבה תמונות בראש, כמו סרט דקומנטרי שמוקרן לי במוח
על תמונות אלבום המשפחה של אבי בפולניה, תמונות מצהיבות בשחור
לבן של אנשים בלא שם ומקום שפעם חיו, אהבו, נשמו, עשו דברים,
והיום מקום קבורתם לא נודע, הם הפכו אבק, אבק ותו לא.
מביטה בחמש  הדולרים המושטים לי וחושבת האם הם יכולים לקנות את
החיים שלהם בחזרה?!. השאלה היא רטורית כמובן.
אני אומרת לה: "איני יודעת מה לומר, את גרמת לי לבכות עכשיו
ואני לא יכולה לקבל ממך את הכסף, אני צריכה לחשוב על זה".
שפת הגוף שלי צועקת מצוקה מרה- הנשימה שלי מואצת, יד ימין שלי
נצמדת אל הלב, יש לי דמעות בעיניים, כולי רוח סערה ומצוקה קשה
משתלטת עלי, אני לא מבינה את הכוונות האלו שלה ולא יודעת אם
אני רוצה להבין.

היא נרתעת לאחור שוב, אני קוראת בפניה שהיא חושבת שהיא פגעה בי
ורואה את ההיסוס במעשיה, היא לא יודעת איך לנהוג עמי.
פתאום פניה מתחלפות שוב, והיא שמה לי את הכסף בתוך כף ידי
הרפויה, תוך כדי שהיא אומרת: "אל תחשבי, תיקחי, אני רוצה שתקני
את מה שאת אוהבת, הייתי רוצה לחשוב שאילו ביתי הייתה באותו
מצב, מישהו היה נותן לה את ההפרש בכסף."
לפתע המסך הורם, והמשפט הרע תוקן בכוונה כנה וטובה לגרום לי
להיות מאושרת.
זה נוגע ללבי ואני אוחזת בשטר, מודה לה, והיא מתרחקת ממני
לכוון היציאה.

הלכתי בצעדים מהירים לכוון היציאה האחורית, היכן שנולי הבמבו
מוצבים, אין שם איש ירדתי מהר במדרגות למטה, שם קיוויתי לבלות
רגע עם עצמי רחוק מעיניים בוחנות של אנשים זרים. דבר ראשון
מחיתי את הדמעות מעיני וניסיתי להסדיר את נשימתי.

הוצאתי אתחמש מאות הבאטים שלי מן הארנק וחישבתי אם הסכום הזה
יספיק לי לקנות את האריג האהוב.
עדיין אני קצרה קצת בכסף, אבל מקווה שעכשיו עמדתי בהרבה יותר
נוחה למיקוח, אחרי כל זה הנערה חייבת, ממש חייבת לקחת ממני את
הכסף שהקדשתי לרכישה בצרוף חמשת-הדולרים הארורים האלו, הכסף
שלה צורב בידי, ובצעד נחוש אני עולה במדרגות בדרכי למסור אותו
הלאה.

בעומדי מול הנערה אני מוציאה שוב את הבד שקופל בינתיים והושב
חזרה לערמת-הבדים.
ברקע אני שומעת הדי שיחה של התיירים.
האישה הגרמנייה מספרת באנגלית במבטא הגרמני הכבד שלה לשני
התיירים האחרים איך היא נתנה לי את השטר של הכסף, וזה כדי
שאקנה את מה שאני אוהבת.
המשפט על הגרמנים והיהודים הוסר מן התיאור הזה, רווח לי!
בהקשיבי לגרסה שלה על ההתרחשויות האחרונות בינינו אני מגרשת
מחשבה טורדנית ממוחי, שאולי שיתפתי אותה בלבטים שלי בקניית הבד
מתוך כוונה סמויה שהיא תחלץ לעזרתי, אבל גם אם זה היה נכון,
אין שום דרך שהייתי יכולה לצפות את הערך הנוסף שצורף לתקווה
הזו שלי, בצורת פיצויי מלחמה וולנטריים שהתאחרו.

אני מושיטה לנערה את שני השטרות בלי לומר מילה, היא אוחזת בהם
ומנסה לחשוב מה הערך הכולל של זה בבאטים, המטבע שהיא מכירה.
הנערה שלידה אומרת לה בלאו שחמש דולר זה מאה ושמונים באט, זאת
אומרת שאני משלמת שש מאות ושמונים באט.
הבנתי כל מילה שהיא אמרה והנערה בוטחת בה ובלי חישובים נוספים
היא מניחה את הכסף באמתחתה.
באנחת רווחה אני אוספת את האריג לידי ומכניסה אותו לשקית
שהנערה מושיטה לי.
אושר מציף אותי, כמו חלום שהתגשם, אני חופנת בידי פיסה מן הארץ
הזו שתמיד תאצור בחובה את האנרגיה של המקומות הללו.

בצעדי דילוג קל יצאתי החוצה וניגשתי ישירות לאישה הגרמנייה,
ביקשתי ממנה ללחוץ את ידה משום שהיא הפכה אותי עכשיו לאדם מאוד
מאושר, אמרתי לה שאני מאוד מאושרת עכשיו כשחיוך גדול שפוך על
פני.


באותו היום בשעת הדמדומים הייתי ישובה בחברת אוליבר ופיטר
הצייר על המרפסת העץ בקומה השניה של הגלריה של אוליבר
בבן-קילי.
הנזירים במנזר למטה נקראו זה מכבר לתפילת הערב וקול זמרתם
המונוטוני-מהפנט חוצה את הכביש השומם ומטפס באוויר הערב עד
למרפסת שאנו יושבים בה, אוליבר עסוק בשיחה עם אנשים לצדנו,
ואני מספרת לפיטר בקצרה את הסיפור על חמשת הדולרים.
פיטר הוא אמן שחי ויוצר בגלריה, וידיד ותיק.
כשאני מגיעה למשפט: "אנחנו גרמנים ואת ישראלית"
אוליבר מצטמרר ונדרך, הוא מפסיק את השיחה עם האנשים בשולחן
הסמוך ופונה אלי ישירות. עם רקע גרמני כמו שלו, קשה לו להתעלם
ממשפט כזה, הוא מתחנן אלי שאספר לו לאלתר במה מדובר.
אני חוזרת על הסיפור והוא אומר לי שעל זה יש לו רק דבר אחד
לומר: "Wiedergutmachung", כשאני שואלת לפירושה של המילה הוא
אומר שזו מילה בגרמנית שמבטאת בדיוק את הכוונה של האישה
הגרמנייה, וזה "לחזור לעשות טוב מחדש".
הוא אומר שזו מין בורות כסילה כזו של הגרמנים, שיש מין מילה
וכוונה כזו שאפשר לחזור ולעשות טוב מחדש.
סך הכל, הוא אומר, האישה הזו לא התכוונה לרע, בדרכה המגושמת
היא רק רצתה לכונן את הטוב והסדר העולמי על כנו מחדש.

עם רדת הערב הלכתי להראות לגברת ונדלה את האריג החדש שלי.
הגברת הנמוכה והחייכנית פרסה את האריג על שולחנה, הביעה
התפעלות מאיכות העבודה, קיפלה אותו בזהירות והניחה בשקית
הניילון.
לאחר מכן ישבנו אחת מול השניה ליד שולחן האוכל הגדול שבביתה.
היא שלחה שוב יד מלטפת אל האריג בעודו בשקית ושאלה אותי מה
אעשה בו כשאגיע לביתי, האם אתלה אותו במקום בולט או אעשה בו
שימוש.
עניתי לה שאשמור אותו תמיד בשקית בארון וכל פעם כשיתקפו אותי
געגועים, מסוג הגעגועים האלו שתוקפים אותי כשאני רחוק מכאן,
אוציא אותו מן השקית כדי לספוג בו את דמעותיי.

הגברת ונדלה הביטה משועשעת בפני, וזאת כדי לראות אם אני
מתכוונת לדברי.
אחר כך היא ריככה את נימת הדברים באומרה שיש לי פה מתוק ואני
מדברת דברים מתוקים, והוסיפה שאם אני רוצה לשמור את האריג
בשקית אולי כדאי שאחשוב על תפירת שקית מבד כותנה שתאפשר לאריג
המשי להמשיך ולנשום מבעד לתכריכיו.