את יום ההולדת שלי עשיתי במחלקה הפסיכיאטרית. זה היה כשאנשים
כבר הפסיקו לבוא, ואחרי משבר נורא, ולמרות הכל, כבר הייתי בדרך
החוצה. לא הצלחתי, או לא רציתי, לזכור איך היה בהתחלה. לקח לי
הרבה זמן. אני כותבת את זה חמש שנים אחר כך. כל הנסיונות
הקודמים שלי נקטעו באמצע ; הם כאבו יותר מדי.

הימים הראשונים שלי במחלקה היו קשים במיוחד. הובאתי לשם מהצבא,
עדיין במדים, נדמה לי. האמבולנס של ביה"ח הצבאי טרטר כל הדרך
והנהג ומישהו שהיה איתו דיברו וצחקו בקול רם. הם לא שאלו אותי,
או שאולי כן, למה אני נוסעת לשם. אני לא זוכרת כלום מהנסיעה
הזאת. רק שנשענתי על החלון והנמכתי את המבט לכביש, אפור אפור
אפור, חדגוני, כמו שהכל נראה לי אז. הגענו לשער בית החולים והם
הורידו אותי בכניסה, משטח בטון ענקי וחול ושמש רצחנית, ונסעו
משם. עמדתי והסתכלתי בנעליים שלי, מנוקדות בדם שכוסה באבק, עד
שהחלטתי לאזור אומץ ולשאול. בסוף הגעתי למחלקה. חלק מבית
החולים, אבל נפרד ממנו ודחוק בפינה נידחת,
בנוי כמו מפקדה ישנה, חום נוראי עומד בפנים. אני הייתי אחוזת
צמרמורת.

בתקופה שביליתי שם ראיתי עוד חיילים מגיעים, מועברים לפיג'מות
של המחלקה, ממדים למדים. ראיתי אנשים בגילי, לפעמים גם דיברתי
איתם. אבל בימים הראשונים ראיתי רק את הקירות הלבנים-אפורים,
את הרדיאטור המאובק בקצה המסדרון, את הזקנות שבכו בפינות
החדרים, את הארוחות שנראו לי כמו מחזה סוריאליסטי - הסטאז'ריות
משדלות חלק מהחולים לאכול, מנגבות סנטרים בסבלנות, האח עובר
בחדר וסורק את השולחנות לראות אם הכל בסדר, אנשים שמוטי ראש
יושבים מול קערות ריקות, בוהים בעגבניות והמלפפונים ובאשל.
מישהי רזה רזה בוכה בשולחן האחרון שהיא לא יכולה לאכול.
לקח לי שבוע להיכנס לחדר האוכל. מי שביקר אותי מהמשפחה היה
משיג לי פרוסת לחם עם ריבה, והייתי אוכלת אותה ישובה על קצה
המיטה, לועסת באומללות. כשהשכנות שלי לחדר לא היו, תמיד כיביתי
את האורות. לא יכולתי לסבול אור.
אחרי שבוע של אכילה בחושך נכנעתי והלכתי לחדר האוכל. "או,"
קידמו את פניי השכנות לחדר, "סוף סוף היא הגיעה! בואי, שבי
פה". התיישבתי ביניהן בחוסר רצון. הרגשתי כמו השפויה היחידה
בחדר מלא משוגעים. כמובן שבהמשך התברר לי לא רק שרובם היו
שפויים (מדי), אלא גם שאני הייתי, בעיני מי שהבחינו בי,
ה"פסיכית" של המחלקה. איך בן אדם יכול לפגוע ככה בעצמו? זה
משהו שכמעט אף אחד לא הבין. גיליתי שאמפתיה קיימת במנות קטנות
בפנים כמו בחוץ. אבל כאן לא נטרתי על כך לאיש.
הייתי היחידה שעשתה לעצמה דברים כאלה שלא על מנת למות, עד שיום
אחד מישהי חדשה נכנסה לחדר, התיישבה על המיטה הריקה מולי ואמרה
לי, אני חושבת שאנחנו פה על אותו דבר. לא יכולתי לדבר, הכל היה
מנוקז מצבע באותו יום, דיבור נראה כמו לטפס על האוורסט, קשה
ובלתי נחוץ. היא יצאה ובדרך ראיתי את התחבושות על פרקי הידיים
שלה. מאוחר יותר באותו שבוע החלפנו חוויות בחצר.

הייתי במחלקה בתקופה שבה היו שם בעיקר אנשים מבוגרים מאוד. זה
הוסיף להתעקשות שלי ש"אני לא שייכת לכאן" (משפט הפתיחה שלי בכל
שיחה עם איש צוות או מבקרים). אבל אז הגיעו כמה אנשים בגילי -
כמעט כולם בנים - ולמרות שהיה בלתי אפשרי לדבר איתם על למה הם
פה, לפחות היה לי עם מי לשבת בחדר הטלויזיה בשעות הארוכות,
המייגעות של אחר הצהרים, כשלא היה מה לעשות. אנשים ביקשו יותר
כדורים בשעות האלה:
שינה נראתה האופציה היחידה כדי להמלט מחוסר התוחלת שנשב בין
כותלי המחלקה כמו רוחות חמסין. השקט היה חונק, מופרע רק על ידי
הבכי שנדד בין החדרים, כמו מבקר בלתי רצוי. כל יום מישהו אחר
היה בוכה מעבר לקיר, כל יום היה לי פחות אכפת.

עיתונים כמעט שלא קראו במחלקה. הרוב לא יכלו לקרוא, השאר לא
התעניינו. העולם היה שטח זר, אנחנו אפילו לא היינו בשוליו, אלא
במערכת כוכבית אחרת. העיתונים המועטים שכן הופיעו היו של
מבקרים. כשהם סיימו את הקריאה היו משאירים את העתון על השולחן
במסדרון, וכל
מי שהיה מסוגל, קרא אותו והשאיר לאחרים. מטחי ירי בצפון, ראש
הממשלה אמר, מזג אוויר. הכל נראה רחוק ולא שייך. העיתונים הכי
פופולאריים היו עיתוני נשים. זה היה רחוק מספיק מהמציאות כדי
לאפשר קריאה נוחה.

הפעם הראשונה שביקרתי בחדר הריפוי בעיסוק היתה כמה ימים אחרי
שהגעתי. אישה מבוגרת רקמה על מפית בפנים נפולות ליד השולחן.
איש עם עיניים מעוטרות בעיגולים שחורים - לא מראה נדיר במחלקה
-- עבד על משהו מעץ. הנול עמד נטוש ליד הקיר, מישהי התחילה
לארוג שם משהו ואז מצבה החמיר, הסבירו לי. בחדר צדדי היה אפשר
לקבל חימר. עבודות מכוסות אבק הוצגו על מדף בכניסה: בנאליות
אחרי הכל. לא היה שם שום דבר שביטא את ההרגשה האיומה של אסון
וכליון פנימי שכל כך הרבה מהמאושפזים בילו את לילותיהם בבריחה
ממנו עם ואבן וקלונקס ואסיוול. ניסיתי לפסל. פנים צועקות, הפה
הולך ומתרחב, להכיל את הצעקה, עד שחבטתי בו ומעכתי אותו ויצאתי
משם בכעס.

לא פיסלתי יותר, העדפתי לצייר, אבל לא יכולתי לצייר שום דבר
חוץ מסכינים ודם, אז עברתי לצבוע משבצות בדף של מחברת חשבון.
יותר מזה לא יכולתי להפיק מעצמי. גם זה היה משהו. עיסוק. מדי
פעם היה מישהו מדליק את הרדיו שצרח אקטואליה, ואני רציתי לשבור
אותו, לא יכולה
לסבול את הקול, את התוכן שאני לא מצליחה להבין (המילים לא
מתחברות), את הפלישה של העולם לתוך המחלקה. גיליתי שאני בעצם
מרגישה כאן יותר בנוח מאשר בחוץ. מתי זה קרה?

שיחות עם הרופא שלי, שיחות עם האחות הראשית, שיחות עם מנהל
המחלקה, איש שחצן ומשועמם שהמבט שלו אומר לרוב, תני לי לדבר
ואל תפריעי לי עם השטויות שלך, ממילא את לא מבינה כלום. כל כך
צעיר וכבר כל כך אטום. בשיחת בוקר פורצת מישהי בבכי על כך שהוא
לא אומר לה שלום כשהם נפגשים במסדרון. האחות מנסה לנחם אותה:
הוא עסוק, זה לא בכוונה. אבל בעיניים שלה, שלא עומדות על
משמרתן, בגלל שכולם נראים קהי חושים מכדי לתפוס דקויות, רואים
הסכמה ותיעוב. גם הצוות לא אוהב אותו. רק הרופא שלי, איש צעיר
אפילו יותר, לבוש חולצות מקומטות ("רואים שהוא רווק," מתרוננות
הנשים במחלקה כשהוא מגיע בבוקר), מקשיב ומתעניין. הוא מנסה
לעזור, לנחם, זוכר להבטיח בימים של כאב גדול שזה רק זמני,
שבקרוב תימצא התרופה המתאימה. מרגיע אותי כשאני אומרת לו בבכי,
אני לא עומדת בזה יותר, בבקשה תעשו משהו, תרדימו אותי, אני לא
יכולה לסבול את זה עוד.

אני זוכרת רק במעורפל כמה זה כאב בימים הכי גרועים. נתנו לי
כדור אנטי-פסיכוטי שלא התאים לי, והעולם קרס פנימה, אחרי שלא
חשבתי שהוא יכול כבר להתפורר יותר. זה היה כאילו נקברתי בחיים.
תחושה איומה, בלתי נלאית, של לחץ וכאב נפשי מזוויע, של חוסר
אונים מוחלט. הרופא
שלי היה אור זעיר בכל האפילה הזאת, מנסה להדריך אותי, להוציא
אותי משם, מופיע לדבר איתי כמה פעמים ביום. הרגשתי כאילו כל
החלקים שלי התפוררו והתפזרו בימים האלה. בערתי מכאב.
אני זוכרת רק שחשבתי שככה זה בטח בגיהנום. לא יכולתי אפילו
לחשוב מספיק כדי לתכנן התאבדות. לא יכולתי לשכב במנוחה. לא
יכולתי להסתובב. לא יכולתי לישון. לא יכולתי להיות ערה. בכיתי
בקול, מבהילה את השכנות שלי לחדר. לא היה לי אכפת. הכאב מילא
אותי, בלע אותי, שרף בתוכי כמו חומצת גופרית, לא חדל לרגע,
בלתי נסבל. אחרי שהתמוטטתי במסדרון, הרופאים הפסיקו את התרופה.
זה היה היום השביעי.
לקח לי 24 שעות להתחיל להשתפר. אני לא חושבת שאני יכולה לסלוח
להם על זה שלקח להם שבוע.

אני זוכרת בעיקר את הפאניקה שאני לעולם לא ארגיש יותר טוב.
הייתי נתלית בשרווליהם של ההורים שלי, של אנשי צוות, רק שיגידו
לי שזה לא יהיה ככה תמיד. שיש לזה סוף. הייתי יושבת בלילה
במסדרון ואומרת לעצמי, הנה, עברה עוד שעה, התקרבתי ב-60 דקות
לרגע שבו יכאב לי
פחות. אולי כבר מחר בבוקר אני ארגיש טיפה יותר טוב. מנסה
נואשות לעודד את עצמי. זה לא כל כך עזר. "מחר בבוקר" היה רק
המשך ללילה חסר שינה. הכאב נמשך ונמשך.

ואז מצאו את התרופה שכן מתאימה לי. והכל השתנה. המועקה הבלתי
נסבלת, תחושת האסון, המוות, הכל התחיל לדעוך. פתאום יכולתי
לנשום. יכולתי לעמוד באור בלי תחושת הלם. העצבים לא מחו בזעקות
על ריחות, קולות, דיבורים: זה חזר להיות נסבל. חיוך לא הפך
מייד לבכי, הייתי מסוגלת לחייך באמת פה ושם, ולא להרגיש כאילו
אני מפעילה מסכה בשלט רחוק.
לאוכל היה טעם, ויציאה מחוץ למחלקה הפכה לחוויה ראשונית של
גילוי צבעים ומרקמים. שום דבר לא היה מובן מאליו; נגעתי,
מוקסמת, בפרחים שהשתרכתי לידם עשרות פעמים לפני כן בלי לראות
אותם בכלל. השקיעה היתה מדהימה ביופיה, ולא חיוורת ועשויה
מקרטון. לאוויר היה טעם.
צחוק של אנשים כבר לא היה קקפוניה לועגת של קולות רמים. יכולתי
להאמין שאפשר לצחוק באמת ושזה לא זיוף. אלה היו ימים מדהימים,
בלתי נשכחים, אולי בגלל השילוב של פעולת התרופה החדשה והפסקת
התרופה המזיקה. פשוט זינקתי מתחתית הבור למעלה.
אבל זה לא היה כל כך אידילי. הימים הללו היו עדיין שזורים
בפסים שחורים עמוקים של דיכאון. בתוך דקות, הכל היה נעלם ואני
רציתי רק לשכב במיטה שלי, להתכסות בסדין ולחכות למוות. הנפילות
האלה המשיכו לקרות במשך חודשים, כל פעם במרווחי זמן גדולים
יותר, והן ליוו את
ההחלמה שלי כמו צל מפלצתי שפחדתי להסתכל עליו.

ביום ההולדת שלי כבר הייתי בדרך לאשפוז יום. הייתי עדיין אחוזת
תדהמה מהשינוי במצב, ואחוזת אימה מהמחשבה שאני עלולה להחליק
בחזרה למטה. במשך חודשים, הרגשתי שאני עומדת על הקצה ושכל
דחיפה תפיל אותי בחזרה לתהום. אפילו לא יכולתי לצפות בסרטי מתח
בגלל הגירוי השלילי שלהם.
היו ספרים שנתתי לאנשים כי לא יכולתי לסבול שהם בבית. היה כל
כך קל לערער את שיווי המשקל העדין הזה. לכן, מהרגע שבו עברתי
לאשפוז יום, כמה מטרים משם, סירבתי לעבור דרך המחלקה. הפחד היה
כל כך גדול, והרגישות לגירויים שליליים כל כך מחודדת, שלא
רציתי לקחת את הסיכון. הייתי הולכת בדרך העוקפת, מתנדנדת על
מרצפות שבורות בבוץ של הגשמים
הראשונים, מסתכלת רק קדימה, לא הצידה, אל החלונות של החדרים
שאחד מהם היה הבית שלי עד לא מזמן. גיליתי שאני לא היחידה
שהעדיפה את השביל הזה. כמעט כל האנשים האחרים שהיו איתי באשפוז
יום לא היו מוכנים להכנס לשם. חלקם רצו לשכוח שהיו שם עד
עכשיו; חלקם פחדו שיגיעו לשם בקרוב.
אחרי אשפוז היום המשכתי להחלים, ואחרי כשנה התחלתי ללמוד
באוניברסיטה. זה לא היה קל. הריכוז שלי אבד לחלוטין ולא חזר עד
לאחרונה, כשהתחלתי תרופה חדשה. אין לי מושג אם, כשאפסיק לקחת
אותה, הוא ייעלם כלא היה או שמשהו ממנו בכל זאת יישאר. הדכאון
הוא לא הבעיה המרכזית שלי אלא תופעת לוואי איומה שלה, ולכן, גם
בהיעדרו, היו לי הרבה קשיים להשתלב במערכת הזאת ולבצע מה שנדרש
ממני. במשך כשנה ויותר אחרי האשפוז לא הצלחתי להירדם בלילות,
כי הייתי מוצפת בתמונות וקולות מהתקופה ההיא במחלקה. לא יכולתי
לשלוט בזה. הייתי שוכבת שעות בחושך, מותשת, אפופה בזכרונות, לא
מצליחה לישון.
כמובן, אף אחד מהזכרונות הללו לא היה משהו שנראה מזעזע. המחלקה
שהייתי בה לא היתה סגורה, מה שאומר שכמעט אף פעם לא היו סצנות
של אלימות וצווחות, ורמת הטיפול שם היתה בדרך כלל טובה. אסונות
כמו התאבדות נעצרו בזמן על ידי הצוות, ואלה שלא, היו של אנשים
ממחלקות אחרות שלא הכרתי ולא ראיתי מעודי. הם נשארו בגדר שמועה
מעורפלת, שהצוות סירב לדבר עליה. כך שישירות, לא הייתי עדה
לשום דבר טראומטי. אבל במשך הרבה זמן זה היה סוג מסויים של
טראומה: הזכרונות הפיזיים לא היו מפחידים, אבל החלק המחריד
באשפוז היה הכאב הנפשי, בלתי נסבל, חונק, מייסר. וזה מה שרדף
אותי הרבה זמן. לקח לי כמה שנים עד שהאשפוז הפך לחוויה מהעבר,
לא של ההווה, לא משהו שמלווה אותי באופן מתמיד ונמצא במחשבות
שלי בכל מקום שאליו אני הולכת. הכתיבה על זה עכשיו היא עדיין
לא קלה, וההיזכרות מלאה במוקשים, בהזדמנויות להיזכר בעוד משהו
שנמחק, בעוד רגע או תחושה או אדם שנעלמו מהזכרון שלי בגלל
הבלבול, הכאב, התרופות. אפילו ריח של הסבון שהשתמשתי בו שם
יכול להספיק, כמו שגיליתי לאחרונה. ואז, לרגע, מופיעה שוב
ההרגשה מאז ואני נשטפת בגל העכור הזה לכמה שניות מפחידות. גם
זה יותר מדי.

לפעמים אני חושבת על האפשרות של לבקר במחלקה, שנמצאת בסך הכל
לא רחוק, חצי שעה ממני. אני אף פעם לא עושה את זה. אני כנראה
עדיין רדופה, איכשהו. אבל להסביר מה בדיוק רודף אותי אני לא
יכולה.
הקנקנים הכחולים מפלסטיק בחדר האוכל? הצפייה בטלויזיה המרצדת
בחדר הגדול, עם הציורים הקבוצתיים על הקיר? הטלפון הציבורי
בכניסה? הדלת הכבדה שחורקת? תחנת האחות והארון הנעול? אין לי
שום דבר להיאחז בו כשאני אומרת שזה רודף אותי. כי מה שחרוט
בזכרון שלי הן העיניים שבהן ראיתי את כל הדברים האלה: התשישות,
היאוש, הכעס, דלות הצבע
והמשמעות, העליבות. אני זוכרת את הדברים חסרי החשיבות האלה
בצמרמורת, בגלל שאני לעולם לא רוצה לראות שום דבר בדרך הזאת.
בגלל שאני יודעת שאם הייתי שם, אני יכולה לחזור לשם. אני רוצה
לשכוח כדי לחיות את החיים שלי, אני רוצה לזכור כי זה חלק ממי
שאני, אני עדיין לא יודעת איפה לתייק את הזכרון הזה. אולי חמש
שנים הן לא כל כך הרבה
זמן.