בחלום ראיתי את עצמי מצייר ציור. ציור של שנינו - יושבים
מחובקים על שפת הים, וסירת מפרש ברקע. את נראית כל כך מאושרת
בציור, כאילו כל זה בכלל לא קרה.
התעוררתי, פקחתי את עיני, הנחתי את היד בצד שלך של המיטה.
המיטה כל כך קרה, ואת אינך. כשהגיע הבוקר, ניסיתי לשחזר את
הציור, אבל לא יכולתי. ציירתי את הים על גליו, ציירתי סירת
מפרש הרחק באופק ואותי. אותך לא הצלחתי לצייר.
איני יודע למה זהו הציור שעלה לי בחלום. אולי בגלל שאני אוהב
את הים, אולי בגלל שאני מתגעגע, אולי בגלל ששם איבדתי אותך.
אני נוסע אל המבנה הנטוש - המקום שכל כך אהבת להיות בו. היינו
יושבים כאן ושותקים, נותנים למחשבות להתרוצץ, תמיד אמרת ששם את
יכולה לחשוב, בלי הפרעות, בלי המולת הרחוב, בלי הלחצים של
הלימודים, העבודה, החדשות, בלי החברים שמדברים וצוחקים,
ועכשיו, בלעדייך.
אני יושב ומנסה להזכר בך, בזיו פניך, באושרך הנצחי, באור
עינייך, בשמחת החיים, לפני שזה קרה, ואת אינך. הכל נראה כל כך
ריקני, כל כך עצוב בלעדייך.
נוסע אל הים, והים גועש, גם הים עצוב. יושב על החוף, ממולי
סירת מפרש, ילדים רצים מתרוצצים בחול, ואת אינך.
מגיע ערב, מביט אל השקיעה, כל כך יפה השמש בשקיעה, גם את היית
יפה. זהו רגע רומנטי, הרגע שלנו, שאהבנו לחוות, רק שנינו, אני
ואת - ואת אינך. אני חוזר הביתה, הולך לישון, ואת אינך.
נרדמתי, ואת אינך.

בחלום ראיתי אותך חוזרת אליי מן הים, אבל זה היה רק חלום...



אם את יושבת עכשיו, וקוראת את המילים האלו,
בבקשה, תחזרי אליי,
אני עדיין אוהב!