כנראה שעכשיו אני כבר לא חוזר לארוחה, חשבתי.. לא חוזר אל
הכיסא שהיה בבעלותי למשך כחצי שעה שלוש פעמים ביום. למען האמת,
זהו החפץ היחיד בבעלותי בחלל שנקרא ביתי. המקום שאותו אני אמור
לאהב ולהעריך לרוב, הפך להיות שדה הקרב שלי עם עצמי על זכויותי
והפרטיות הדרושה שלי. אומרים שכל נער, כלומר פרחח שמטרת קיומו
היא הרס והשחתה, עובר את התקופה הזו, הכאבים, הרגשות המופרזים
והעצב שלעולם לא מפסיק. וכשהוא מחליט לשקוט, זהו רק במצבי
העכשווי. זיעה קרה מכסה את תוך עיניי, או שמא לא ארצה בכלל
להתבונן על הסוף, מאות מטרים כלפי השאול. המחשבות מתנודדות
בראש ומאיימות לפרוצו, המחשבה על החזרה לשטח ביתי משאירה אותי
תלוי.

איך אדם שרק התחיל את חייו כבוגר אחראי, ממשיך לאכול את חייהם
של הוריו מכפית חלודה בתור משפיע על חייו. שיטת חינוך אינה
משתנה בקלות. למבינים אותי, יודעים, שזהו משפט מהפסיכולוגית
בשקל שמנסה להציף אותך במשפטים חסרי תוכלת. תקשיב ותשתוק, הרי
זהו המשפט העולה בראש הבוגר בהכוונה עליי, אפילו ממבט ראשון.
או שמא רק אני מרגיש כך. למה אני מחוייב ללמוד, ולהמשיך
מסורות? אין לשאלה הזאת תשובה חוץ מהמפש האומלל "זהו יעודך,
ורצוננו". הורים, אי אפשר להחליפם... אך מדוע ארצה בזאת?
אולי אני משוגע על שנאתי כלפי בוראי... האל וזוג האנשים שהוא
עצמו יצר. או שאולי אני זועק לעזרה.

לפני שאדע את התשובה לכך, אני אדע דבר אחד :
אני לא מסוגל להתחייב, ומסיבה זאת...
מצבי הוא הפתרון היחיד.