נזר לראשה


הוא הסתובב בין החדרים שיכור מכאב ומיין המקום נראה היה לו
מוכר אך הוא לא ידע היכן בדיוק הוא נמצא, מאחד החדרים נשמעו
אנקות של כאב, בכי עצור כזה של ילדה קטנה, הבכי קרא אליו בצורה
שלא הבין. הוא רצה לגשת אל הילדה לברר את פשר צערה את פשר
דמעותיה. הוא כשל אל הדלת ופתח אותה בזהירות, הבכי נפסק
בפתאומיות, החדר ניראה ריק, הוא היה אפוף, וילונות תכלת וארגמן
וניחוח של בשמים ושמנים שונים וקטורת אפפה את החדר. הרצפה
הייתה מכוסה בפרוות ואריגים של משי, אור הנרות באהילי המשי היה
עמום, רך, אדמדם.  היכן היא? תהה. הוא המתין זמן מה בשקט בפתח
הדלת והקשיב. לאחר מספר דקות שמע אנחה שקטה מאחורי הדלת והבין.
הוא נכנס אל תוך החדר בשקט, אם תחשוב שהלכתי אולי תצא ממקום
מחבואה, חשב והתיישב בפינה מרוחקת של החדר. אט, אט נסגרה הדלת
כאילו מעצמה והוא ראה אותה יושבת מכווצת מפחד בפינת החדר,
משתדלת לנשום בשקט ככל האפשר, לאחר שחשבה שהסכנה חלפה החלה
לבכות שוב. הוא ישב בפינה הנגדית והקשיב לאנקות הכאב קורעות
הלב. הוא הביט בה זמן רב, בעודה מתייפחת, ממלמלת מילים בלי
פשר, מילים בשפה שלא הכיר, מילים של תחינה. וליבו יצא אליה.
הוא הוסיף להביט בה והבחין שהיא איננה ילדה, כי אם נערה, כמעט
אישה. לבסוף לאחר שעות רבות שכח הבכי והיא נרדמה חובקת את הכר
כאילו היתה ילדה. הוא התקרב אליה בשקט ונשא אותה אל המיטה,
כיסה אותה היטב וליטף את שיערה לאחר מכן ישב במרחק מה ממנה
והביט בה ישנה. מדי פעם היו חלומותיה מבעתים אותה והייתה בוכה
בשנתה וממלמלת מילים לא מובנות והוא היה קרב אליה ומלטף את
שיערה ואת פניה ומחזיר את השמיכה למקומה, מלמל לה מילים שקטות
ומרגיעות עד שהייתה שנתה חוזרת למסלולה. לאחר מס' שעות נירדם
גם הוא על הרצפה למולה. תמיד היה קם מוקדם, גם הפעם ניעור בשעה
מוקדמת, היא, ישנה הייתה עדיין והוא נחפז לצאת את חדרה. במשך
כל אותו היום חיכה ללילה בו יוכל לחזור אליה. למחרת, כשהגיע,
מצא אותה ישנה. שוב הייתה מכווצת מפחד בפינת החדר. הוא נשא
אותה אל המיטה, מיטתו, וישב למולה כל הלילה ושמר את שנתה.
בלילה השלישי, כשהגיע, ישנה הייתה ודמעותיה עדיין על לחייה.
הוא נשא אותה אל מיטתו והביט בה שעות ארוכות. קר מאד היה באותו
לילה וליבו קר עליו יותר. הוא ביקש למצוא לליבו מנוחה. הוא
התקרב אל המיטה ושכב לצידה. תחילה לא העז לגעת בה שמא תיעור
ותיבהל אך אט, אט התקרב אליה וחיבק אותה. וכך החם את ליבו.
בבוקר התעורר כשהיא ישנה בזרועותיו. הוא ראה שבלילה הפכה אליו
פניה ועתה הייתה ישנה כשראשה על ליבו. הוא ליטף את שיערה וליבו
התכווץ בתוכו. כה שברירית הייתה, כה עדינה. זה הרי חסר אחראיות
להפקיד אותה בידיו. ומה אם יפגע בה? הוא הרי לא נודע כעדין
במיוחד ובנערה זו קל,כנראה, היה לפגוע. הוא פחד מהכאב שהוא
עלול לגרום לה ונישבע אז בליבו לשמור אותה ולהגן עליה מכולם
ואפילו מעצמו. בלילה הרביעי הייתה שנתה פחות מלאת כאב ופחות
עמוסת ביעותים. הוא קרב אליה בשנתה וחיבק אותה וכך ישנו יחד.
באשמורת הבוקר הראשונה ניעורה אט, אט בזרועותיו, הוא, ישן היה
עדיין ולפתע הבינה מי היה זה שהחם את ליבה בלילות האחרונים.
היא נגעה בידיים חוששות בפניו. לא יכולה הייתה לראותו כיוון
שהנרות כבו זה מכבר והמשרתים לא פתחו עדיין את החלונות אל
הבוקר. היא גיששה דרכה בידיה אל שפתיו. והעבירה אצבעותיה
עליהן. אנחה נמלטה משנתו. היא קירבה פיה לפיו והרגישה את שפתיו
בשפתיה. היא תמיד תהתה מה טעמה של נשיקה. שפתיו הרדומות היו
רכות היא אהבה את מגען על שפתיה. הוא ישן שנת ישרים. היא
התרחקה מעט והתבוננה בו במרחק מה. עתה כבר חדר אור מבין
התריסים הסגורים. היא ליטפה את שיערו השחור ואת קמטי פניו
וחזרה לנום בזרועותיו. בבוקר התעורר וכהרגלו יצא לעסקיו
המרובים. אך נדמה היה לו, משום מה, שהכול באותו היום היה קצת
יותר קל. הוא חזר אליה שוב, באותו הלילה והפעם מצא אותה ישנה
במיטתו, הוא קרב אליה וכהרגלו נירדם כשזרועותיו חובקות אותה.
היא ניעורה באשמורת הראשונה ושמחה למצוא את עצמה שוב חבוקה
בזרועותיו. היא טעמה את פיו ואת שפתיו. וידיה ליטפו את שיערו
את מצחו ואת קמטיו. היא נגעה ברכות בצווארו, בחזהו. הוא ניעור
וניבהל. היא ליטפה את פניו, את מצחו, את ארובות עיניו ועיניה
אמרו את שלא יכלה להביע, היא חיבקה אותו וכך  נרדמו, בעודם
משוחחים בדממה. למחרת עבר עליו יומו כחלום. וכל אותו היום חיכה
אל הלילה. כשהגיע לחדר הייתה ערה, הוא קרב אליה אט, אט
בזהירות. כמו שקרבים אל חיה פצועה. הוא ליטף את שיערה והיא
נתנה לו את ליבה. באותו הלילה ידע אותה, ככל שהדבר ניתן. למחרת
הוכרזה הידיעה בכל הממלכה - המלכה היא אסתר.