"...27, 28, 29, 30! אני יוצא לחפש! מי שמאחורי, מלפני ומצדדי
הוא העומד!"
אני זוכר במעורפל שפעם, כשהיינו קטנים (אפשר לומר שזה היה די
מזמן), היינו סופרים עד מאה. היו זמנים שלזכור את המספר הזה לא
היווה לי אתגר, פשוט אמרתי לעצמי: "כמה קיבלתי במבחן האחרון?
מאה! במחבואים סופרים עד מאה!"
היום, ככל שאני משקיע יותר זמן במורן, כך גם בהתאמה יורד המספר
בספירה. קצת מוזר לספור עד 30. איפה כבר אפשר להתחבא ב-30
שניות תשאלו? סמכו על מורן שהיא כבר תמצא לעצמה עיר מקלט. כך
זה איתה תמיד. חשבתי לרשום פטנט על שמי. המצאתי אטבים מיוחדים
שתופסים בעפעפיים שלא ייסגרו, כך שאוכל להשגיח על מורן מסביב
לשעון. זה כבר הפך להיות בלתי נסבל. היא משתפרת מפעם לפעם
והספירה צריכה להתקצר כל פעם מחדש, כדי לא לאפשר לה לברוח מחוץ
לטווח הראייה.
לפני שהכרתי אותה שנאתי להיות ה"עומד". לא אומר שעכשיו אני
דלוק במיוחד על התפקיד הזה במשחק החיים ביני ובינה, אך אני
מבצע מחויבות זו מחוסר ברירה. וכך המעגל סובב: היא דופקת חיוך,
כמו שאומרת "אל תדאג חמוד - אני פה", אך לא מתחייבת בקול לשום
דבר (שלא אתבע אותה חלילה). אני מסתובב לרגע ו... בום! היא
נעלמת כמו צב פחדן שחזר לבית, רק שבמקרה שלו יודעים בדיוק היכן
הוא נמצא. לפעמים קצת נמאס לי מהמשחקים הקטנוניים הללו, אבל
אין מה לעשות. אם אני לא אחפש - היא תיפגע, ותהיה בטוחה שכבר
לא אכפת לי ממנה.
"איזה זבל אתה! אמרתי לך חכה דקה, ואל תזוז. מה קרה? כבר אסור
לי לקפוץ רגע לעסקי בנות? למה, תסביר לי למה לעזאזל אני צריכה
לעשות סיבובים בכל הפארק כדי למצוא אותך?!" לך תסביר לה שמי
שחיפש הוא דווקא אתה ולא היא. עסקי בנות? בטח. ואני נסיכת
הנילוס. ראיתי אותה הולכת עם הסכסכנית הזו. בכלל, אני לא מבין
את מורן בכל מה שקשור בחברות שלה. למה היא צריכה להסתובב עם
בנות כאלה? פעם חשבתי שזה נותן לה תחושה נעימה שהיא בדרגה אחת
יותר גבוהה מהן, ולא הבנתי למה חשוב לה להרגיש כך, כל עוד היא
יודעת שבשבילי היא מספיק מיוחדת בכל מקרה. חשבתי שאמון כזה
מספיק במערכת יחסים. לפעמים אפילו יותר מדיי.
שם יפה יש לה - מורן. אולם, אם הייתי מחפש חברה לפי שמה אזי
כבר מזמן הייתי מציע נישואין ל-"Office מורן", כך הייתי משיג
לעצמי כתב אחריות על כך שאמצא בקלות לפחות סניף אחד מתוך ה-5
שיש להם כיום בירושלים. זה קורה לי איתה פעם אחרי פעם, שוב
ושוב, סיבוב אחרי סיבוב, בתנועה מחזורית ובתדירות קבועה. הנה
היא כאן, ואחרי רגע - לא, וחוזר חלילה. בשבילה העיקר שבסוף
הנאשם יהיה - מי אם לא - אני, ולא חשוב אם העיניים שלי כבר
אדומות והרגליים מתפרקות מרוב חיפושים. אך אני לא כועס. יש לי
סיבות טובות לכך, והיא מודעת לזה.
בפורים היא נורא מצחיקה אותי. בכל שנה היא מתחפשת לאפיקומן.
מאותה הסיבה היא שונאת את תקופת הפסח, כשכולם עסוקים בלמצוא
משהו אחר. פעם זה החמץ, ופעם זה האפיקומן המקורי שגונב את
ההצגה. היא גרמה לי להבין שאני מוכרח להשיג עבודה, פשוט חייב.
פעם הייתי בטוח שמרשרשים הם מצרך חשוב במידה ורוצים
מכונית/בגדים/לגור בלי ההורים וכו', אבל היא עזרה לי לראות את
צידו השני של המטבע. בכסף המשכורת הקרובה אני משכיר בלש פרטי.
שהוא יחפש אותה, מצידי אפילו עם נר ונוצה. למרות שבמידה
וכישוריה בהסתגלות לסביבה ימשיכו להשתפר עם הזמן, אזי אני
מתכנן לזכות בלוטו ולהשכיר צבא שלם של בלשים שיעבדו רק בשבילי.
כך אהיה איתה, לפחות עד שאתרושש שוב. את האפשרות ללמוד
קרימינולוגיה בעצמי שללתי מיד. אני לא אוהב לעבוד בשביל אדם
אחד. במיוחד לא כשהאדם הזה הוא לא אני.
אנשים שונים מחפשים דברים שונים המתאימים להם - כולם. יש
המחפשים זהב, ויש המחפשים את האור בקצה המנהרה. יש כאלו שכבר
מצאו את האמת, וכנגדם ניצבים אלו שעדיין מחפשים את עצמם בין
השורות. יש המחפשים את החופש, ויש המחפשים את השלום. יש
המחפשים את הניצחון, ומולם עומדים המחפשים את ההשתתפות בלבד.
אך אני שונה מכולם. אני כבר מצאתי. לפחות עד שתתחבא לי שוב,
ואני אצא למסע החיפושים הנצחי - כי עדיין, אני יודע שהיא שווה
את כל המאמץ. בשבילה כל האמצעים כשרים. כולם מחפשים את מורן.
"אחת, שתיים, שלוש - אני אותך אפגוש! מי שמאחורי, מלפני ומצדדי
הוא העומד!" - בום!
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.