"אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש שבע..."
הוא המשיך לספור בתקיפות את מכותיו על מתג החשמל.
"...שש עשרה שבע עשרה!" הוא סיים.
עכשיו יכל להמשיך במשימותיו הבאות, הוא חש הקלה. כעת צעד
בייאוש לדלת החצר האחורית שלו. "אחת שתיים שלוש..."
לפתע שמע צלצול טלפון. הוא נכנס לפאניקה. הרי לא יכל היה
להפסיק סתם כך את משימותיו אבל הוא ידע שאם לא יענה- יפוטר.
הוא לא יכל להשתלט על כך- הוא המשיך בחוזקה, בקצב המונוטוני
המחליא לפתוח ולסגור את הדלת "...תשע עשר!"
הטלפון עוד צלצל אבל ברגע שנגע בשפורפרת, הצלצול פסק. הוא
התקשר למסעדה בה עבד וביקש לדבר עם מר לוין.
"הלו?"
"כן, שלום, מר לוין. אני מצטער, אני ניסיתי..."
"יואב, אתה מפוטר! נמאס לי מהאיחורים שלך ומאופן העבודה שלך!
כדאי שתתחיל לחפש מישהו שיסכים לסבול יצור מוזר כמוך! שלום."
צליל הניתוק צרם לאוזניו כמו שמעולם לא צרם.
הוא הניח בשלווה את השפורפרת על כנה, קפא למספר רגעים ופנה
למטבח. הוא הוציא כוס וקופסת חלב ברצון מעושה ומזג. אחר כך,
הוציא עוד כוס ומזג ועוד כוס ועוד כוס ועוד כוס ועוד כוס...
לאחר מספר דקות הוא הסתכל סביבו וראה שכל המטבח מלא בכוסות
חלב.
הוא התיישב בייאוש על הרצפה והחל לבכות. פשוט ישב שם, רעידות
קלות היו התנועה היחידה שעשה. כך ישב עד ששמע צעדים מכיוון
הדלת הראשית. הוא התפלל שזה רוצח שבא לגאול אותו מייסוריו
והמשיך לבהות ברצפת המטבח עד שראה נעליים עומדות לפניו. הוא
הגביה את מבטו לאט לאט על הדמות הניצבת מולו. תחילה הביט על
נעליה השחורות והמבריקות, אחר עבר למכנסיים המרופטות שנראו
כאילו הועברו מיד ליד במשך שנים רבות, אחר הביט על החולצה
הלבנה, הפשוטה, שתוך מספר דקות תהיה מלאה בכתמים אדומים. ואז
הסתכל על פני הדמות - שפתיים חיוורות, עיניים ירוקות יפות
כואבות ומצח מקומט.
"יואב..." היא הביטה פתאום על המטבח כולו "מה זה?! עוד פעם
התחלת עם השטויות שלך? חשבתי שסיכמנו כבר שתפסיק עם זה,
נכון?!"
הוא נראה מושפל "קרן, אני מצטער, ניסיתי להפסיק - באמת! זה חזק
ממני..."
"אין 'זה חזק ממני', אין דבר כזה. מה, אתה לא יכול להפסיק
למזוג חלב? אל תהיה מגוחך! אתה עושה את זה כדי לעצבן אותי -
אני יודעת. זה כי אתה שונא אותי."
הוא נבהל  רק מעצם המחשבה "לא קרן! אני לא שונא אותך! את
אחותי, איך אני אשנא אותך? את כל מה שנשאר לי." הוא החל לייבב
בשקט והיא סטרה לו בתקיפות.
"תפסיק להיות ילד קטן! אתה עומד לאבד אותי אם לא תפסיק לבכות.
אין לי כח לאחים משוגעים. אני נשבעת לך יואב, אם אתה לא מפסיק
אתה בחיים לא תשמע ממני יותר!" ברגע ששמע את זה, נחרד וחיבק את
רגלה כאילו אם יעזוב - היא תתפוגג לו לנצח. היא ניערה את רגלה
ממנו והחלה לנקות את המטבח בחוסר רגש.
משסיימה לנקות את הכוס האחרונה, הביטה עליו. הוא ישב בסלון,
מכונס בתוך עצמו ונראה כאילו נכנס לעולם משל עצמו. רק מלראות
אותו כך חסר אונים ומסכן, קרן התפרצה. היא לא שלטה בעצמה.
הייתה חייבת להפסיק את אומללותו של אחיה. היא צעדה בהחלטיות
לחדר העבודה של יואב, פתחה את המגירה הראשונה בשולחנו והוציאה
את פותח המכתבים שהיה מונח שם. כעת צעדה בשלווה לכיוון הסלון.
כל מה שראתה היה את הסכין המאולתר שלפניה. רגליה לקחו אותה -
שלטו בה.
היא התיישבה לצד אחיה, ליטפה את שערו והחלה לדקור אותו בחוזקה,
בתנועות מונוטוניות מחליאות "...תשע, עשר!"
זהו, עכשיו היא שלווה, מרגישה הקלה.