כשדותן התעורר ביום רביעי בבוקר לקול השעון המעורר הוא ידע
בדיוק מה הוא, בדיוק מה מצפים ממנו להיות: צעיר, רענן ושחוק.
הוא ידע שאין ברירה אחרת ורק כך העולם סובב וכמובן שעדיף לסוב
עמו.
דותן קם מהמיטה, התארגן, לבש את מדי החברה אותה ייצג בעוז רוח,
אף על פי שהיא לא ייצגה אותו כהוא זה ויצא את פתח הבית, לא
לפני שבדק אם נעל את הדלת במשך 5 דקות רצופות והשתכנע כי היא
נעולה רק כשהמעלית איימה לברוח לו.
כשדותן הדליק את הסיגריה של הבוקר, עטוף בערפילים הקרירים שעוד
נותרו מהלילה, התקשר אליו הפרוקוריסט. הפרוקוריסט הודיע לדותן
שרצוי שיוותר על הרכבת למשרד הבוקר מפני שהוא מוצב היום בעיר
הולדתו.
"תודה לך אדוני הפרוקוריסט", ענה דותן בעוד הוא מהרהר על כמה
שהוא שונא את העיר הזאת והרי אין מקום מאיים ממנה, הוא חשב
לעצמו.
בעוד הוא נוסע באוטובוס הרהר דותן על הניתוק שאירע לאחרונה בין
שני אחיו וגמר אומר לקחת ממשכורתו הבאה רק את אשר הוא צריך
למחייתו ולהעניק את השאר לאחיו ולהוריו.
כשהוא הגיע לנקודה הקבועה הוא מצא את הדוכן כבר עומד ומחכה לו.
הוא ארגן את הטפסים והמתנות שהיה עליו לחלק באותו היום והתחיל
הישר בעבודה, בלי לעצור לרגע לחשוב למה עליו לעמוד באמצע מקום
הומה אדם ובעזרתה האדיבה של לשונו החלקלקה למכור לאנשים זרים
מוצר כלשהו בעוד שאותו עצמו הוא אינו מצליח למכור למישהי שהוא
מכיר כבר שנים.
"מה קורה, אחא", היו המילים הראשונות שהוא אמר לתוך שפופרת
הטלפון בשניה שסיים את המשמרת.
"הא, אחי. סיימת כבר?"
"כן, בזה הרגע. מתחשק לך לשבת קצת?"
"לא, כבר לילה וגם ככה אין לי כח."
"מה קרה?"
"אתה לא תבין, סלח לי אבל אתה פשוט לא תבין."
באוטובוס הביתה הוא חשב על כל אותם הדברים שהוא לא יבין - לגדל
משפחה, להתמודד עם כאבים עזים ותחושות תסכול עצומות לאין ערוך.
הוא חש מסורס פתאום, כאילו אין לו המשכיות והצד השחוק שבו עלה
כך פתאום על כל צדדיו האחרים. ברגע מחנק זה הוא החליט כי
המשכיותו תעשה על ידי אחייניתו ועל כן הוא חייב להשתתף בעיצוב
דמותה ואופייה.
כשהגיע דותן הביתה הוא מצא את אמו מחפשת דיני עבודה אי-אלו או
אחרים וניגש מיד לעזור לה.
"אתה לא תבין", היא אמרה ופתרה אותו ממנה במבט חטוף.
"מתחשק לך לשתות הלילה?", שמע דותן את קולו של האדם היחיד שהוא
כנראה עוד יכול היה להבין דרך שפופרת הטלפון ברגע שהרים אותה.
"מתחשק לי לשתות כל לילה", ענה דותן ויצא מהבית בלי לומר מילה.