כל פעם שאני רואה מישהי עם קרחת אני חושב על מוריה ארן. אני
מסוגל לראות מול עיני את התמונה הסוריאליסטית אשר משתווה לדעתי
ליצירותיהם של יוסל ברגנר ופרנסיס בייקון ובעזרתה הובילו לפני
כמה שנים את מסע ההסברה של האגודה למלחמה בסרטן.

התמונה ה"סרטניסטית" הזו היא בהחלט אומנות, ממש כמו היפנים,
כשסמוראי הוטל עליו קלון היה עליו ליטול את חייו בעזרת פגיון
קצר וחד אשר יועד למטרה זו בלבד. דבר זה נעשה בחוצות והיה על
חברו של האומלל לעשות לו מעין טובה אחרונה ולעמוד מאחוריו עם
חרב שלופה ולכרות את ראשו עם כל מראה, ואף הקל שבקלים, של
היסוס. אך על מנת שהראש הכרות לא יתגלגל לעבר הקהל ויפחידו, על
החבר היה להשאיר פיסת עור דקה מהצוואר. וכאן טמונה האומנות אשר
הינה כמו כל אומנות אחרת - כגון כתיבה או ציור. אירוני לחשוב
שאצל הסמוראים בדרך כלל אדם שעסק באחת האומנויות הנ"ל, הן
המלחמתיות והן ה"נפשיות", עסק גם בשאר. כך למשל מסופר על גדול
משוררי ההייקו ואחד הציירים היפנים הטובים ביותר, אשר היה
סמוראי שאיני זוכר את שמו, וזאת מכיוון שמתקשה אני בהגיית שמות
יפניים, כי טבח בקרב אחד בכ-40 חיילי אויב.

כל האומנויות קשורות זו לזו - הן המלחמתיות והן ה"נפשיות",
ובאשר ליפי הנפש המגנים את האכזריות וחוסר המוסר במלחמות ובכלל
- הם מהווים סאטירה גרוטסקית לטבע. הרי זהו המצב הטבעי ביותר,
בטבע אתה מתרצה כאשר אתה משיג תנאים יותר נוחים לעשיית מעשה לא
נוח בתכליתו, ולעולם זה לא יהיה מוסרי.

מסע ההסברה בכיכובה של מוריה ארן הופסק לאחר מותה בגיל 18.5
והיא נספתה בקורוזיה הטבעית של הדברים.  

לא פלא שהיא נבחרה למסע ההסברה, היא בהחלט היתה מאוד יפה, אולי
אפילו יפת הדור- לכל אחד מותרת המגלומניה על ערש דווי, על כן
סביר להניח שהיתה גם חכמת הדור והוגת הדעות העמוקה ביותר.

אני בטוח כי אלמלא היתה חולה במחלה לא רק שלא היתה נרתמת
לעזרתם אלא היתה מתרחקת מהם כמו מדבר, בעוד היא אומרת לסובביה
שהם "מאוד מסכנים" ו"הלוואי והיה אפשר לעזור להם".

ובכל זאת יש משהו בעיניה בתמונה, כזאת הבנה, כאילו עברה כבר את
מאת השנים הבאות וחזרה הנה למות.

בתמונה הסוריאליסטית היא היתה מאוד נוגה, זוהי בהחלט
האפותיאוסה של חייה ומותה.