"למה את עוזבת?" הוא שאל אותי ועיניו נתמלאו דמעות. התפללתי
שזה לא יקרה, אבל זה כנראה מה שמגיע לי. על מעשים שעשינו עלינו
להיענש. ועל דבר נוראי כמו לעזוב...?
"כי ככה הלב מרגיש" עניתי, "הוא אומר לי שאני צריכה ללכת".
הוא הביט בי בעיניו המכוסות בריסים הארוכים וניסה להסתיר את
הדמעות.  "אתה מסכים איתי שלפעמים צריך להקשיב ללב?" שאלתי
אותו ואת עצמי בו-זמנית.  הוא הנהן כמסכים, אבל ידעתי שהוא לא.
עכשיו היה זה תור דמעותי לבצבץ.
אח"כ הקראתי לו את המכתב שכתבתי. והוא שתק. מעולם לא הכאיבה לי
כל-כך השתיקה. לחשתי שאני מצטערת ושזה לא בגללו אבל הוא המשיך
לשתוק. אז ביקשתי חיבוק, וחיבקתי אותו, והוא חיבק אותי בחזרה
בידיו הקטנות וכמעט בכה. אבל לא הירשה לעצמו. לא בפני.
"אתה כועס עלי?" שאלתי והוא עשה לא עם הראש. "אתה עצוב בגללי?"
ורציתי לומר גם שאני עצובה בגללו אבל שתקתי. הוא לחש כן, ומשהו
בתוכי נשבר ביחד עם קולי.
"אני לא רוצה שתהיה עצוב" לחשתי בחזרה ולא הצלחתי לשלוט בדמעה
שהחליקה בנחת במורד לחיי. והוא המשיך לשתוק, ואני כבר לא
יכולתי יותר. שיחררתי אותו ואמרתי שלום. כשהוא יצא מהשירותים
עם עיניים טיפה נפוחות גנבתי חיבוק אחרון, לא לפני שלחשתי על
אוזנו שלא יהיה עצוב בגללי. אני לא שווה את זה. עזבתי...