"ופה מתחיל הגשם
גם קר לי בלעדיו
ואף אחד לא מחבק אותי
ולא שואל אם קר לי"
(אביב גפן, לילה)


אתמול בכיתי זה התחיל בבכי מאד אישי, של בדידות בעיקר. המשיך
בבכי של דאגה עמוקה ונגמר בבכי על כל עוולות העולם. לקחתי
לעצמי את כל הרע, שלאחרים לא יהיה. שיתרכזו בדברים יותר יפים.

כשבוכים בכי של בדידות מרגישים כאילו לא משנה כמה יגידו לך
שאוהבים אותך ולא משנה כמה יחבקו אותך- אין לך אף אחד ליפול
עליו. אין לך אף אחד. את לבד. זה יוצר תחושת ואקום בלב, כאילו
שאבו ממך הכל. נשארת כאב נטו.

בכי של דאגה זה קצת אחרת. במקום ואקום בלב, מרגישים שהלב נמחץ.
וכל מה שאפשר לעשות זה לקוות שיהיה בסדר, לקוות שלא תהיה סיבה
לדאוג יותר.

ובכי על כל עוולות העולם... זה לא בדיוק ככה, יותר נכון בכי על
כל חוסר הצדק בעולם שנוגע לי.
זה בכי עם דקירה בלב. זה הבכי הזה שכל מה שרוצים לעשות זה
לצרוח לשמיים.לצרוח שדי, שמספיק, שזה לא בסדר ושמישהו כבר יבוא
לתקן הכל. ובתוך זה מסתתר לו גם בכי של ייאוש, כשכבר מבינים
שלא משנה כמה תצרחי לשמיים, כלום לא ישתנה, לא פה...

וכל מה שנשאר זה לבכות.
ומפה והלאה יש רק בכי של ייאוש ובדידות