כל יום שישי אני יושב אצל אלעד. סתם כמה חברים שמדברים על
כוסיות, שותים איזה בירה ומעשנים, כי זה מה שעושים בגיל הזה.
אבל אתמול לא היה יום שישי רגיל, אתמול גם דנה הייתה, ישבה
מכווצת בפינה, זורקת מילה מדי פעם וכרגיל מנסה להתחמק מהמבטים
שלי.
אני פשוט לא יודע למה אני מסתכל עליה, יש לי חברה כבר חצי שנה
ונראה לי שאנחנו מאושרים וזה ממש לא שאני מרגיש כלפיה משהו, כי
עובדה שאמרתי לה לא כשהיא ניסתה לפני כמה חודשים.
אבל היה משהו שגרם לי להסתכל עליה ,לתקוע בה מבטים כאלה שעולים
מהחזה ועד לפנים ואז ננעצים בעיניים שלה עד שהיא שמה לב, ואז
תמיד עשיתי כאילו הסתכלתי על הבירות וביקשתי מעומר עוד אחת.
כשאלעד שיכור הוא תמיד מנסה לשתף אותנו בפילוסופיות החיים שלו,
שבינינו, אפילו יום אי אפשר לחיות איתן. אבל כשאנחנו שיכורים
אז אנחנו מקשיבים, מילא אין משהו יותר מעניין לעשות.
"אז ככה", הוא התחיל, "הגעתי למסקנה שכל אדם חי עם איזה משפט
שהוא בוחר לעצמו ובעצם הוא רק מנסה ליישם אותו וככה עד שנמאס,
והרי לכולם נמאס בסופו של דבר".
האמת שכאן איבדתי אותו כי בדיוק דנה החליטה שחם לה ושהיא רוצה
להוריד את החולצה, אבל ברגע האחרון היא וויתרה וסתם הגבירה את
המזגן.
אחרי זה כבר די היה קשה להדביק את הקצב של אלעד, כי כשהוא
מתחיל לדבר אי אפשר לסתום לו את הפה, אבל פתאום בא לי להגיד
לו: "ומה המשפט שלך?" הוא השתתק ועשה את עצמו חושב.
"תשמע, באמת שהייתי אומר לך, אבל אם אני אגיד אז אני אצטרך
למצוא לי אחד חדש וממש אין לי כוח לזה עכשיו", הוא ניסה
להתחמק, אבל כשאני רוצה משהו אז אני תמיד מצליח, "אלעד, אל
תזיין את השכל, תן כבר ת'משפט שלך". "לא ודי לדבר על זה,
תעבירו לי עוד בירה", וככה הוא סיכם את הדיון.
נכון שאמרתי שאני תמיד מצליח, אבל בדיוק דנה קמה לשירותים
ובהיתי בה הולכת עד לדלת ואחרי זה כבר לא ממש זכרתי על מה
דיברנו וזה גם לא היה כזה משנה.
דנה הלכה בארבע ואנחנו המשכנו לשתות עד איזה שש. לא שהדברים
השתנו, אלעד המשיך לדבר שטויות, עומר דיבר על כמה הוא מת
לזיין, ארז כרגיל שתק, בן ניסה לחבר איזה שיר על ים ושמיים ורק
אני הצטמקתי לי בפינה וחשבתי כל הזמן עליה.
אין לי מושג איך חזרתי הביתה, אבל עובדה שחזרתי וכל הדרך ראיתי
את העמודים מתקרבים אליי ומתרבים מדקה לדקה, אבל זה לא ממש
הזיז לי כי זה מה שקורה כששיכורים.
כשהגעתי הביתה לא הצלחתי להירדם וכל הזמן חשבתי מה המשפט של
החיים שלי, כי עד כמה שאלעד מזיין את השכל , לפעמים יש משהו
במה שהוא אומר וגם לא היה לי משהו יותר טוב לעשות.
התחלתי ממשפטים כמו "חי כדי לחיות" ו"החיים קצרים אז נצל אותם"
שנראו לי די חכמים אבל לא הצלחתי להבין מה הקשר שלהם אליי.
יותר נכון יהיה להגיד ש"צריך פיס בחיים" יותר התחבר אליי, אבל
זה מגוחך לקחת כזה משפט, כי כמה שאני שיכור, אני עדיין לא
טיפש.
לקחתי את הפלאפון והתקשרתי לחברה שלי, אני לא ממש זוכר את
השיחה הקצרה אבל אני כן זוכר שבסוף קראתי לה בטעות דנה ואז
כשהיא תיקנה אותי קיללתי וניתקתי. אמרתי לעצמי לזכור לבקש ממנה
סליחה אחר כך.
והנה אני עכשיו, קצת יותר פיכח, עדיין בלי משפט לחיים, אבל עם
הידיעה שחייב להיות כזה, שובר את המוח כבר כמה שעות ולא מוצא
כלום.
אני כבר לא יודע מה יותר גרוע ,לחשוב על דנה או לנסות למצוא
משפט.
התקשרתי לחברה שלי שוב, לבקש סליחה שכחתי, אבל סיפרתי לה על
הקטע עם המשפט וביקשתי ממנה לעזור. היא אמרה שלה כבר יש משפט
כזה והיא לא מתכוונת לספר לי כי זה יהרוס לה ולי, אבל כמו שכבר
אמרתי , אני בנאדם עקשן. כשהיא הבטיחה לי שמחר אני אקבל ממנה
הפתעה ענקית ויתרתי, מילא לא היה לי כח להתווכח.
היא אמרה שמחר אנחנו חוגגים עשרים ושמונה שבועות ביחד ואני
אמרתי שברור שאני זוכר ושכבר קניתי לה מתנה ורק קיוויתי שיהיה
לי כוח ללכת אחר כך לקניון לבחור לה איזה בושם.
ואז, לא יודע איך, אבל נפלט לי שלא טוב לי איתה ושבעצם אני
מפנטז על מישהי אחרת, היא אמרה לי שזה בסדר ושגם היא ושזה
נורמאלי.
זה נורא עצבן אותי באותו רגע כי חיכיתי כבר לקללות ולניתוק
ואולי אפילו למשהו יותר דרסטי, אולי חיכיתי שמשהו ישתנה בחיים
שלי, כי כבר מזמן לא השתנה ולי אין כוח לשנות.
אבל כלום לא השתנה והיא הבינה אותי ואמרה שהיא אוהבת אותי
ושנדבר אחר כך כי היא מאחרת לבריכה.
כשניתקתי את השיחה פשוט התחלתי לבכות, לא בגלל השיחה, אלא בגלל
שעדיין אין לי משפט, זה פשוט דיכא אותי.
החלטתי שהכי חכם יהיה להוציא את זה על מישהו ולא ידעתי על מי,
אז פשוט התקשרתי לדנה ואמרתי לה שאני אוהב אותה כבר כמה חודשים
ושאני נורא מצטער שאז אמרתי לה לא, היא שתקה ואני המשכתי בלי
לתת לה אפילו שנייה לענות, סיפרתי לה כמה אני חולם עליה וכמה
אני חושב עליה כל הזמן ואמרתי שמאד כדאי לה שנהיה ביחד כי אני
משקיען ורומנטיקן. אחרי הנאום שלי לא היה לה ממש הרבה מה
להגיד, אז היא אמרה לי שאני ממש מוזר ושהיא רוצה שאני לא אסתכל
עליה יותר במבטים האלה ושבכלל... היא מאוהבת בעומר אז אין מה
לדבר.
אמרתי שכל מה שרציתי היה להוציא על מישהו את העצבים ושבעצם לא
התכוונתי, אבל עמוק בלב ידעתי ששיקרתי כמו שאני משקר כל הזמן,
לעצמי.
אחרי זה נרדמתי שוב והתעוררתי כשחברה של התקשרה אליי ואמרה לי
שהיא מצאה לי משפט.
אמרתי לה שזה כבר לא ממש משנה כי ממילא אני זורק אותה ומתחיל
את החיים שלי מחדש, כי הבטחתי לעצמי ואני עושה מה שאני מבטיח,
אבל היא רק צחקה ואמרה שהיא אוהבת אותי ושנדבר אחר כך.
הגעתי למסקנה שאני לא ממש צריך משפט, כי זה עוד אחד מהרעיונות
המטומטמים של אלעד וגם ככה החיים שלי דפוקים, ואם אני אמצא
משפט הוא בטח יהיה בסגנון "אם החיים חרא אז אל תריח אותם" או
משהו כזה, אז עדיף כבר שלא למצוא ובכלל... שכדאי לי להתחיל
לעמוד על העקרונות שלי, אבל זה כבר מחר. עכשיו צריך ללכת לקנות
לדנה מתנה.