לפידים היו מסודרים בשתי שורות לכל אורכה של החצר, הפניתי להם
את גבי והבטתי שוב בערגה בקהל שהתאסף לו. כך התנהל היום בו
נידוני לארצות הנכר.
"הפרדויות הא?"
"אכן כן, זהו היום בו דרכינו נפרדות" ובכינו האחד על כתף
השני.
כולן היו שם, כל אותן בנות אשר תמיד חיבבתי יתר על המידה באו
להיפרד ממני עתה או לפחות לוודא שאני באמת עוזב.
עברתי אחד-אחד ולחצתי לכולם את היד, לכל אויבי שבאו חומר שלום
ויותר מזה לא להתראות, אתגעגע למבטי התוכחה בעיניהם, מסוג
המבטים אשר מצויים בהן עכשיו באותה צביעות בה הם מאחלים לי
חיים פוריים.
גם כל ידידיי היו שם, מדברים עליי דברי הלל, מספידים אותי
וקושרים זרים סביב ראשי. לא ידוע עד כמה באמת חרה להם דבר
נידויי או שמא רק אמרו דבריהם כדי לצאת מידי חובה ולסלקני מהר
ככל האפשר.
יום אחד אני אחזור, ראו נא זאת הבטחתי ואף לא אחד מהם לא יוכל
למנוע זאת ממני.
כשהתהלכתי בין הלפידים נשבעתי לעצמי שוב כי לא תהיה זו הפעם
האחרונה שאראה את ארצנו היפה, דרכי עוד תובילני להתהלך שוב
בנגב הצחיח והגליל הירוק.
פחד אחז בי בזמן שהתהלכתי בין האורות האדומים ולא העזתי להביט
אחורה שוב.
לא הצטערתי על אובדן הידידויות והחברויות, הסכסוכים והבעיות
ואף לא על הפוטנציאל האדיר שבכל אותן בנות. אך בכל זאת נמלאתי
עצב והתחלתי לרוץ, לסיים עם הפרידה הזו במהירות האפשרית. כמו
שמורידים מסקינטייפ משפתיים של כפות. רציתי כבר להתחיל בחיי
החדשים ולא לחשוב שוב על כל אותם דברים שהשארתי מאחור.
זו הפעם האחרונה שראיתי את כולם. כשהתרחקתי דימיתי ששמעתי
קולות מסיבה באים אל אוזני מכיוון עצרת הפרידה שאורגנה לכבודי.
העדפתי זאת ככה, לא סבלתי את ההספדות בטרם עת שנקראו על הבמה
וכך לפחות ידעתי בדיוק עם איזה רושם להישאר.
"לאט- לאט כולם הולכים", היה הדבר האחרון שהפטירו לכיווני, אבל
אני כבר רצתי. רק הרחק משם העזתי לעצור ולחשוב על כל אשר
עוללתי.
מאז כבר חזרתי לשם כמה וכמה פעמים. אך תמיד במסווה זה או אחר
ולא סיפרתי לאיש על בואי. הייתי כעובר אורח בלתי נראה אשר לא
משפיע על המקומות בהם עבר.
פה ושם בזמן ביקוריי ראיתי איש זה או אחר מאותם נוכחים במסיבה.
אך מיד נעלמתי מעבר לפינה והוא כנראה חשב שדמיין לראותי והרי
לא יכול להיות שכבר חזרת מגלותי.
והנה עכשיו אני יושב ומחכה שחיי החדשים ידליקו לי גם הם משואות
ולפידים.