ועתה סיפורו של דליק הקברן. לילה אחד קם הקברן, ניער את קורי
השינה מעל ראשו הקר והצלול ובהה כמנהגו בחצר בית הקברות. היופי
הלא ייאמן ששרר באופי אירוני בממלכת המות היה עוצר נשימה ודליק
כהרגלו השתהה דקה נוספת לפני שייצא מביתו אל המסיבה, צופה בעלי
העץ  מתגלגלים מטה קרירים וירוקים, גולשים על שדות הרוח.

המסיבה שאורגנה ע"י הגברת מיי הייתה עוד אחת מאותן המסיבות
שאפילו את דליק הקברן לא הלהיבו, דליק מצידו הלך כדי לברוח
ממציאות המוות והעבודה.

בבואו אל המסיבה הרגיש דליק בחום המתנשא מן הבית שבו האנשים
הרגילים ולכן הוריד את מעילו ואת מעט הציוד שנשא עמו למקרה
שיקרה דבר זה או אחר. בהיכנסו אל הבית בורך לשלום ברכת נימוס
על ידי כמה מכרים ישנים אך פרט לכך היה הוא לבדו, ללא חברים של
ממש.
את המעיל, אמרה לו מיי, שים בחדר שם.

בהיכנסו אל החדר זרק דליק הקברן את דבריו על המיטה שעל יד הדלת
וניצוץ מסויים ומוזר תפס את עינו כאילו משך אותה פיזית
מגולגולתו.
כשסבב דליק הקברן אל הניצוץ נתקף בהלה, באותו הרגע הוא ידע
שעתידו תיכנן לו באופן זדוני במיוחד שהקבר הבא שיחפור יהיה שלו
עצמו.

היא הייתה יפה, לביאה המוקפת בקופי היער, רעמתה אינסופית,
נושקת אל גופה ואורה חורך את הבשר. לאחר השתאות קלה החל דליק
הקברן לרקוד, הריקוד שלו לקח שנה וחצי, אל הריקוד הצטרפה
הלביאה בעיקר מפני שהייתה היחידה שהוזמנה לרקוד.

אל מחול המוות, כך נלחש מקברו עד יום זה, הצטרף גורם שלישי
שאליו לא שם הקברן את ליבו, אבן הייתה על רצפת החדר, הקברן כשל
לפתע בריקודו ונפל. בנפילתו שממת מוות חיכתה לו, אופפת את
הרצפה. מן הרצפה לא קם עוד ולא כי לא יכל.

המסיבה נמשכה ללא הפרעה אך הקברן, בקברו חי נקבר, זועק הוא אל
הלביאה, מתגעגע לכף המלטפת והציפורן המרעידה. יום אחד תבוא
לביאה אחרת ואיתה גם סיבה לקום, להתגבר על הצער והגעגועים.

                                                           
           מוקדש לשרה.