בתחזית אמרו אתמול שיהיה חם.
כל יום אומרים שם משהו אחר, אבל למזג האוויר זה לא ממש משנה,
הוא לא רואה תחזית, הוא עושה מה שבא לו ואיך שבא לו.
אמרתי למיכל להוציא את הבגדים הקיציים מהארון כי כשארבעים
מעלות בחוץ זה סימן שבאמת הגיע הזמן.
אבל היא כרגיל הייתה חייבת להראות שהיא יודעת הכול תמיד לפני,
ויותר טוב. היא אמרה שקראה איפשהו באינטרנט שמחרתיים ישבר השרב
ויהיה קריר, אז אין  טעם להוציא.
והנה אני הולך לעבודה עם שרוולים ארוכים ,ג'ינס ושקית זבל ביד,
כולי רטוב מזיעה, מקלל את הרגע שבו הצעתי לה לעבור לגור ביחד.
אני זורק את הזבל בפח הירוק והמגעיל שהעירייה הציבה בפינה ליד
המכולת .
תמיד הפח הזה מרחיק ממני את הכעסים על מיכל, אולי זה הירוק
שאני כל כך שונא.כנראה השנאה באמת יותר חזקה מהכעס .
משם אני ממשיך למכולת, קונה לי משהו קר לשתות, אומר לאהוד,
המוכר שנמצא מאחורי הדלפק כל יום מאז שהייתי בן שנתיים, ואולי
אפילו יותר, לרשום לי את זה על החוב ויוצא.
אני נכנס לאוטו ,מדליק את המזגן, נשען אחורה ולוקח שלוק
מהבקבוק, מדליק גלגל"צ ברקע ויושב ככה כמה דקות, מנסה
להתאושש.
הפלאפון מצלצל. זאת מיכל. אני מעביר אותה לתא הקולי ומנסה
להירדם, אבל היא ממשיכה לנדנד לי.
אחרי חמישה ניסיונות אני עונה.
"רן, אתה שומע?", אני מנסה לעשות רעשים ולהגיד משהו על זה שאין
קליטה אבל היא ממשיכה בשלה, "הרגע דיברו בטלוויזיה על זה שאחד
מכל ארבעה גברים בוגד באשתו", אני משתתק, "רן, אתה לא בוגד בי
,נכון?", אני מנתק לה את הטלפון, שתכעס קצת.
בזמן האחרון אני עושה הרבה דברים קטנים כדי לעצבן אותה. לא
יודע למה, אבל זה לא קשור לאהבה שלי אליה וכל זה, כי אני יודע
שאני אוהב אותה, או לפחות סובל אותה, שגם זה הישג מאד גדול בכל
מה שקשור אליה.
אני כבר באיחור היסטרי לעבודה, אבל זה לא ממש משנה לי, אני כבר
לא נהנה שם כמו פעם, אולי כדאי לעזוב.
אבל זה באמת לא הזמן לחשוב, אני מעביר את הפלאפון לשקט ושוב
מנסה לנמנם קצת.
אחרי שעה וחצי אני מתעורר ומגלה ששכחתי לנעול את הדלת ובזמן
שישנתי גנבו לי את הרדיו, כתגובה ראשונית אני מקלל את הגנב ואת
אמא שלו, אבל אחרי שנייה אני חושב שזה לא כזה נורא, מצד שני
יכולתי לקבל התקף לב או משהו ואז היה יותר גרוע.
על לעבוד היום כבר אין מה לדבר, והחולצה מתחילה להציק.
אני מחפש מספרים בתא המסמכים ומוצא סכין יפאנית, מספיק טוב.
בשנייה הראשונה חושב מה היה קורה אם עכשיו הייתי חותך איתה עם
הוורידים, כבר התחלתי לדמיין לעצמי את האמבולנס ואת הדרך לבית
חולים אבל אז נזכרתי שבעצם רציתי לחתוך את השרוולים, אבל זה
כבר לא כזה משנה, רק שהמזגן לא יתקלקל והכל יהיה בסדר.
המושב מורד עד הסוף ואז בא לי לאכול קצת, אז אני מזמין פיצה
מאיזה מספר שהיה לי בזיכרון של הפלאפון.
ועד שהפיצה תגיע זה בדיוק הזמן למחשבות הטיפשיות האלה שאחרי
כמה ימים אתה אפילו לא זוכר שחשבת אותן, אבל מרב מחנק אפילו
לזה אין לי כח.
הדבר היחיד שעולה לי לראש, כמובן חוץ מהעובדה שחם בחוץ, זה כמה
שאני שונא את צביקה פיק וזה שמיכל הביאה לי אתמול את החדש שלו,
ובעצם אולי קצת הגזמתי עם הצעקות עליה על כמה שהיא לא מכירה
אותי ושעדיף לקנות כלום מאשר זבל.
אבל מזה משנה עכשיו... חם. ולחשוב זה רק מחמם עוד יותר.
בעצם כבר לא בא לי פיצה... מזל שלא אמרתי כתובת מדויקת, אני
פשוט אגיד שזה לא אני זה שהזמין. עכשיו כשאני חושב על זה מילא
אין לי כסף באוטו.
לאט, לאט הזמן עובר וכבר כמעט שתיים, עוד שעתיים אני אמור
לחזור הביתה, אבל החלטתי שהספיק לי,המזגן בבית יותר חזק.
אני משתמש בכוחות האחרונים שנשארו לי ועולה למעלה במדרגות...
פותח את הדלת ונכנס לחדר השינה.
לא יודע למה, אבל זה לא הפתיע אותי שמצאתי את מיכל במיטה עם
מישהו, שזכרתי שראיתי פעם אבל לא ממש קישרתי.
היא ניסתה להסביר משהו על זה שהיא הייתה בדיכאון ועל זה בעצם
הכל בגללי, אבל אני הצלחתי לחשוב רק על זה שחם לי ושאני מרגיש
חנוק.
נדמה לי שאפילו לא אמרתי לה להתראות, הדבר הבא שאני זוכר זה את
חדר הטיפול הנמרץ באיכילוב ואת זה שאמרו משהו על התייבשות ,אבל
היה לי מזל, קיבלתי חדר עם טלויזיה.
מיכל אפילו לא באה לבקר אותי, אבל זה לא ממש אכפת לי, כל מה
שאני חושב עליו זה הפיצה שיכולתי לאכול בבוקר, ובמקומה אני
עכשיו אוכל את הפירה המגעיל של הבית חולים, זה באמת פספוס
גדול.
היום בתחזית אמרו שהתעלפו מהחם שני אנשים. מסכנים, חשבתי
לעצמי, אבל אין מה לעשות... מזג האויר עושה מה שבא לו ואיך שבא
לו, ואף חזאי לא יעזור, למרות שמחר הם הבטיחו כבר שבירת שרב.
עדיין חם לי, והמחנק רק מתגבר. אם הייתי מצליח לחשוב אפילו
קצת, אולי הייתי מחליט איזו החלטה עקרונית על החיים שלי או
משהו כזה שתמיד הגיבורים בספרים עושים אחרי בית חולים, אבל
הדבר היחיד שאני מצליח לחשוב עליו זה אם זה שאני אשאר עם מיכל
יעצבן אותה או לא.