אתם מכירים את הרגעים האלה, של ההבנה הגדולה, שהכל מתבהר
פתאום, המחשבה מתחדדת, ואתם קולטים שכל מה שחשבתם שהוא אמיתי
הוא סתם זיוף, כל חלום שהיה לכם הוא סתם אשליה, וכל התקוות
שלכם בקשר לדברים הן חסרות שחר?
רגע כזה שהכל מסביב נעלם, ורק מילה אחת מתבלטת, "טיפשה".
ופתאום הכל נהיה ברור, ובהיר, ומובהר.
כי תמיד יש כמה ימים שאני בטוחה שדברים יסתדרו, ושדברים ילכו
איך שרציתי שהם ילכו, ושכל מה שאמור לקרות יקרה ואין לי בכלל
מה לדאוג. ואז משומקום, מגיע הרגע הזה של ההבנה, ששום דבר לא
יסתדר, ושדברים לא משתפרים אלא נהיים יותר גרועים, וככל שאני
מדחיקה את זה, זה יותר כואב מאוחר יותר, ואולי עדיף לחיות
בהבנה תמידית מאשר שזה ייפול עליי פתאום.
כי גם כשעוברים עליי כמה ימים נחמדים, אני אף פעם לא מרגישה
מאושרת עד הסוף, ושום דבר לא מושלם ושלם, ותמיד חסר משהו, פשוט
אני מדחיקה את המחשבות האלה ומרגישה כאילו הכל בסדר.
ופתאום כשאני נזכרת, אני לא מבינה איך שכחתי עד עכשיו ששום דבר
לא טוב, שהכל לא בסדר. וזה מוזר לי, כי יש לי זיכרון די טוב,
ומוזר שדבר כל כך חשוב העזתי לשכוח.

ברגע הזה, של ההבנה הגדולה, אני לא בהכרח נהיית יותר עצובה,
אולי רק יותר מציאותית, הגיונית, לא משלה את עצמי, יודעת לאן
מועדות פניי.
אולי זה עדיף לי, לחיות בהבנה כל הזמן, מאשר לשחק את הטיפשה
ולחשוב שדברים יסתדרו מעצמם.
כי כמה שאני מנסה לחשוב על זה, אני רואה שכלום לא מסתדר, והזמן
חולף והשנים עוברות, וכל מה שחשבתי שישתנה עם הגיל נשאר אותו
דבר, או אולי רק יותר גרוע.

ונחזור שוב לרגע הזה, שבו אני מבינה, שבו אני מתפכחת.
זה אולי אחד הרגעים השנואים עליי ביותר, אבל כמה שאני שונאת
אותו, אני לא אוכל לחיות בלעדיו, במחשבה תמידית שהכל בסדר.
בזמן שכלום לא באמת כזה.