הלכת להופעה, ביום חמישי בלילה.
מחר יש לימודים.
זה לא מפריע לך.
את רק רוצה להיכנס לשם, להשתקע בתוך השקט של הרעש המוכר, לשכוח
את המהומה שנוצרה בתוך הדממה שבלב.
עמדת בתור, לא יותר מחמש דקות, עקפת את כולם, כמו תמיד.
התמקמת לך במקום הכי טוב באולם.
בדיוק מול הבמה.
המוני אנשים דוחפים מסביבך, סיגריות נזרקות לכל עבר, האלכוהול
חוגג. ואת, עומדת אדישה, כלום לא מפריע לך להמשיך להיות כמו
שאת תמיד. דיכאונית ונאיבית.
האורות הירוקים-צבעוניים ננעצים באישונייך הקרים כמו בבשר
נע-קפוא.
משלבת ידייך הקרות, לתוך העשן. ומביטה בו- בזמר המדהים הזה,
עומד מולך, נותנת לו את המבט הכי מאיים שלך. לא שזה יפריע לו,
לנגן ולשיר, לשתות, להשתכר אל מול עיניי הקהל המלווה את קולו
המענג בשירה ובצעקות. את מופתעת לגלות, שעם הזמן, ידייך
מתרככות, שפתייך נעות ומתחילות להוציא קול זמזום של מנגינת
השיר המוכר, שגורם לך לבכות כל פעם מחדש. רגלייך הקטנות זזות
עם קצב המוזיקה, רוק, כמו שאת אוהבת. המוזיקה שכל כך מכאיבה
לך. שגורמת לך להיזכר בכמה אהבת פעם, בכמה שהוא חסר לך.
גם הוא היה שם "איתך". באותו אולם, אבל הוא, בניגוד אלייך,
קופץ לו, שר בקולי קולות, נהנה מסיגריות ואלכוהול.
הוא לא כמוך, התקדם הכי שאפשר, להריח את האורות, לשאוף את
העשן. להיכנס לאווירה. ולשכוח שאת קיימת.
עינייך משוטטות-בוחנות, מחפשות אותו, מנסות ללא הצלחה לאתר את
גופו הכל כך מושלם משתלב לו בקהל.
מנסה לשמוע את קולו העדין מטשטש לו בין התווים של השיר שלכם.
"עיר של קיץ". הוא תמיד אהב אותו. ואת הקשבת לו, ולאט לאט הוא
חדר לך לנשמה. בדיוק כמוהו. השתלט לך על הנפש.
השיר התנגן לו ברקע, בדיוק כאשר חשבת כמה את לא רוצה לשמוע
אותו, כמה את לא רוצה לבכות שוב.
ונשברת, וכבר לא יכולת לספוג את הדמעות בתוך האישונים. אז נתת
להן לנזול קצת על הרצפה, לזהם אותה עוד קצת.
יכולת לשמוע אותו בראשך- שר ושמח. הוא בטוח מאושר, הוא לא
בוכה. הוא לא כמוך.
שירים ומנגינות, שאת כל כך אוהבת- מתנגנים ברקע המחשבות שלך,
מלווים אותם בנועם. בדיוק חשבת כמה את רוצה להפסיק להקשיב, אבל
את לא יכולה! אולי פעם אחת תחשבי בהיגיון, הופעה, של הזמר שאת
הכי אוהבת-
אחרי כל המאמצים, תרשי לעצמך לסבול ככה?
אולי לפחות תנסי ליהנות? אולי בכל זאת תעשי מאמץ להזיז את גופך
לצלילי המוזיקה. תשתדלי לחייך כמה שיותר, ולקפץ, כמו שאף פעם
לא קיפצת.
תראי לו, שאת כבר לא חושבת כמה הוא חסר לך, למרות שהוא לא
רואה. תוכיחי לו שזה לא חשוב לך כמו שזה לא חשוב לו. למרות שזה
בטח לא מעניין אותו.
והנה, הצלחת.
את מחייכת את החיוך הכי מזויף בעולם, קופצת הכי גבוה שאת
יכולה, צועקת ובוכה ביחד את כל נשמתך החנוקה, ומתפללת שהוא
יבוא ויחבק אותך קצת, כמו שעשה פעם.

נגמר.
לא שמת לב, אבל נשארת שם. חצי שעה את כבר נעולה בתוך האולם.
ואת עדיין עומדת, אדישה. כאילו כלום לא קרה, כלום לא עבר לך
בראש, הוא ריק- כמו תמיד.
יצאת סופסוף החוצה. קפאת מקור. כל רגשותייך בתוכך, נהפכו
לגבישי קרח נוצצים.
ואת חייבת להפשיר אותם. את חייבת.
חזרת הביתה.
התיישבת שם, בפינה הכל כך מוכרת הזו, ליד המחשב, הדלקת את
המוזיקה המזוכיסטית הזו, הכואבת.
נכנעת. שוב ברי ברקע, שוב הטעם המוכר של העצב על פנייך. עינייך
החומות מתנפחות להן, נהפכות להיות צבעוניות מכל האיפור ששמת,
ומכל הדמעות והכאב.
מסכנה, את לא יכולה. אני מבינה אותך.
השירים הללו גורמים לך לבכות, אבל הם השירים שאת הכי אוהבת.
כמה דמעות. את משתוקקת שהן כבר יגמרו.
והן נוטפות עלייך, כמה שהן חמות. גם הלב שלך בוכה.
ומפשיר את הרגשות. אבל הדמעות חמות מידיי.
חודרות לתוך הרגש שלך, ממיסות אותו,
וכל מה שנשאר לך, זה השיר שמתנגן ברקע.
את כבר לא בוכה. את פשוט נשארת אדישה.
זה הרי מה שאת יודעת לעשות הכי טוב.


31.10.2003