הוא הרגיש את הרוח בשער שלו, היא ליטפה את פניו בקרירות בזמן
שעברה מסביב לראשו. הוא נהנה מהמהירות שבה הוא התקרב לסוף
הדרך. הוא הרגיש חופשי בפעם הראשונה בחייו, הוא לא ידע איך
הגיע למצב שהיה בו, ולמרבה הפלא דבר זה בכלל לא עניין אותו.
הוא הרגיש שלווה, חופש, ונחת בפעם הראשונה בחייו. בכלל לא
הפריע לו העובדה שהוא היה באוויר וטס במהירות עצומה לעבר האדמה
שהייתה כמה עשרות קילומטרים מתחתיו, הוא לא יכל להבין למה הוא
לא מפחד?! למה הוא לא מרגיש שהוא הולך למות?!

ולמה הייתה לו הרגשה של שלווה נחת וחופש במקום פאניקה וצרחות.
הוא היה רגוע כמו פרה הינדית בדרך להפיכה להמבורגר של
מאקדונלדס. הוא לא חשב הוא פשוט נהנה מהרגע, הוא התמסר לתחושת
הסיפוק של הרגע האחרון בחייו. הוא התחיל לחשוב על כל האנשים
שהוא הכיר, על כל הדברים שעשה והשיג בחייו, הוא ידע שהוא הולך
בלב שלם. הוא הריץ בראש כל מני תמונות וזיכרונות מהילדות
והחיים שלו כמבוגר שהשפיעו עליו ונחרטו לו בזיכרון. הוא הרגשי
שהוא חיי חיים שלמים ומלאים, לא היו לו חרטות. הוא הסתכל על
האדמה  היא כבר הייתה קרובה יותר הוא הרגיש את הרוח מסביבו. כל
חלק בגוף שלו  נהיה רגיש יותר, כל החושים שלו נהיה חדים יותר.
הוא הרגיש כל צליל וכל ריח, ובפעם הראשונה בחייו הוא קלט את כל
העולם כמו שהוא באמת, מקום מופלא נהדר וקסום.
הוא הרגשי אחד אם היקום.

הוא הגיע  לאחדות אם עצמו ואם היקום כולו, הוא הרגיש שלם הרגשה
שהוא לא ידע שקיימת בכלל, זהו הייתה הרגשה של חמימות ואושר,
אושר כמו שהוא לא  חווה מימיו. האדמה התקרבה יותר ויותר עוד
קצת והוא יפגע בה, הוא התחיל לצחוק, בהתחלה זה היה חיוך אז
צחקוק, ולבסוף צחוק חזק וברור.
זה היה צחוק של אושר שמחה ושלווה. הוא היה היקום כולו שצוחק
למראה היצורים שלא מבינים אותו ומנסים להסבר אותו ואת מעשיו.
הוא צחק כל הדרך למטה, הוא התקרב יותר, יותר עוד קצת הוא יפגע
באדמה.

עוד קצת זה ייגמר.
ועד מעט, לא נשאר הרבה.
זהו עכשיו. הוא פוגע בה, עכשיו, עכשיו.
ואז בשניה שהוא היה צריך לפגוע באדמה, להתרסק ולהיהרג.
הוא פשוט נעלם.