שישי בערב. בדיוק עכשיו הייתי אמורה להיות הבן אדם הכי שמח
בעולם, בדיוק עכשיו הייתי אמורה להיות במקלחת בהכנות לבית שלו.
כי הוא הזמין אותי...הוא רצה שאני אבוא. בדיוק עכשיו הייתי
אמורה להתרגש.
אבל אני לא... אני לא מתרגשת ואני לא אצלו ואני לא במקלחת
אני מול המסך כותבת את זה. על היום שבו מתי. עכשיו כבר ברור לי
שהוא לא אוהב אותי וברור לי שהוא לא מעוניין בי. ואני לא אהרוג
את עצמי, את הנשמה שלי, בגלל גבר. שלא תבינו לא נכון.
אני הרגתי את עצמי בגללי ולא בגלל אף אחד אחר.
מה הטעם בחיים... אם לא חיים אותם כמו שצריך?
מה הטעם לחיות... אם לא קמים בבוקר בתחושה של תודה לאלוהים
שאני חי? מה הטעם לחיות כשלא רוצים...
אל תשאלו אותי כי אני לא יודעת.
אין לי סיבה לחיות. אני סובלת פה ויהיה לי יותר טוב במקום אחר,
במקום שאני לא אקום בבוקר וארצה לישון שוב ולא להתעורר אף
פעם.
במקום שבו אני אהיה מאושרת, וגם אם לא מאושרת, אז לפחות...לא
עצובה ולא תמהונית ולא חסרת הבעה כמו שאני עכשיו. המחשבות רצות
לי בראש בתורנות.  כל פעם באה מחשבה שמזכירה לי כמה רע וכמה לא
טוב. ולפעמים באה מחשבה שמזכירה לי את ה"אנשים".
"האנשים"... מי הם בעצם? כל אלה שטוענים שאני חשובה להם?
שטוענים שהם אוהבים אותי? שאומרים שאני יקרה להם הכי בעולם?
איפה הם? אה?? איפה אתם?? אני יודעת איפה אתם... אתם לא איתי.
אתם לא איתי כשאני צריכה אתכם! ואל תדאגו, אני לא אטריח אתכם
יותר. אין טעם... זאת הפעם הראשונה בחיים שלי, שאומנם הם לא כל
כך ארוכים אבל חייתי מספיק בשביל להבין, שאני אמרתי את המשפט
"שאלוהים ייקח אותי כבר". אבל הוא לא ייקח... אני יודעת שלא.
כי לא מגיע לי למות. אבל אני רוצה... אני רוצה שתבינו שאני לא
דבר מובן מאליו...שרע לי! שאני קמה בבוקר בבכי כי אני לא רוצה
לקום יותר.
אני רוצה....מה אני רוצה?
אני רוצה למות. אני רוצה שהחיים שלי יעברו למישהו שצריך אותם.
ויש לי חיים טובים ואפילו מצוינים. אבל הם לא שווים... לי הם
לא שווים.
וזה לא שאני רוצה נסיך על סוס לבן וזה לא שאני רוצה הורים
עשירים וזה לא שאני רוצה... אני לא רוצה דברים מוחשיים. אני לא
רוצה אף אחד מהדברים שמעסיקים את האנשים בעולם הדפוק הזה. ממה
אכפת לכם? כסף? בגדים? רכוש? מה תלבשו לאן תלכו...
כל אלה זה דברים כאלה לא חשובים! ועד עכשיו גם אני הייתי
ככה... אבל זה לא הטעם של החיים. לא בגיל 10 ולא בגיל 15 ולא
בגיל 30.
זה לא הטעם של החיים בכלל. אז מה כן הטעם? להיות מאושרים...
אני אומרת שהסיבה שאתם חיים היא שתהיו מאושרים. ותסלחו לי, אבל
אתם לא מבינים כלום...אם אתם חושבים שאושר אמיתי יבוא ממשהו
מוחשי. מדבר כזה יבוא עושר ולא תבוא שמחה. אבל גם לי אין שמחה
בחיים. אני זוכרת, היום בבוקר זה היה היום הכי מאושר בחיים שלי
אבל עכשיו אני כבר מתה. יותר נכון , אני רוצה למות.
החיים שלי התנפצו. איבדתי את כל מה שיקר לי. האנשים החשובים לי
פגעו בי והבנתי שכל מה שיש לי בעולם הזה , אלה דברים מוחשיים
שאני לא צריכה! ותסלחו לי שאני אומרת את זה, אבל אם זה מה
שמשמח אתכם, תקבלו הכל... את כל הבגדים ואת כל הכסף ואת כל
הרכוש. העיקר שתהיו מאושרים שאני כבר לא אהיה בעולם הדפוק
הזה.
ועכשיו, בדיוק עכשיו אני מתלבטת ....ולא בשאלה הגורלית של
להישאר בחיים או לא, על זה כבר עברתי.
אלא על השאלה- איך... איך לעשות את זה. כמה שפחות יכאב... לא
רוצה לסבול. אני רוצה לעבור בשקט לעולם אחר... שאולי יענישו
אותי על זה, ואולי יענישו אותי על כל מה שאמרתי ועשיתי. אבל זה
לא יהיה העולם הזה ושם אני לא אצטרך לפתוח את העיניים כל בוקר
ולחשוב כמה אני שונאת את מה שיש לי ומה שאין לי.
שלכם באהבה, עד הפעם הבאה (ולא תהיה כזאת, אני מניחה)
דמעה אחרונה