דנה עזבה אותי היום, היא הלכה. היא אמרה שהיא לוקחת את
האוטובוס ונוסעת מפה. אמרתי לה שאני אחכה לה בכל תחנה.

נפגשנו באחת המסיבות שבעיר. זה היה לפני שקראתי שירה של כל
המשוררים הגדולים, כך שעמדתי חצי שעה בצד וחשבתי באיזה משפט
אני צריך לפנות אליה ולא יצא כלום. לאחר זמן מה, היא נגשה אלי
והתחילה להעליב אותי לעיני כולם: "כבר חצי שעה שאתה מסתכל עליי
ובוחן אותי מכל הזוויות האפשריות ולא מצאת איזה משפט מחורבן
להגיד לי. מה רע במשהו כמו 'אה... את תראי ממש יפה במכונית שלי
עם הגג הנפתח, את יודעת, השיער המתבדר ברוח וגם שאר הגוף שלך
יצחק, ובכלל יהיה שמח'. אמרתי לה שאין לי מכונית והתחלתי לבכות
עם דמעות והכל.

עם מעט הרחמים שנותרו בה, היא לקחה את ראשי המתייפח והצמידה
אותו אל חזה. הדמעות שלה הרטיבו לי את החולצה הלבנה והשדיים
שלה נחשפו לעיניי. מכאן הדרך לאהבה גדולה היתה קצרה.
דיברנו שעות, נפרדנו לדקות והזדיינו שניות (באשמתי, אני מודה).
תכננו הכל, שני ילדים שנלמד אותם לשחק מונופול בגיל שלוש (הם
חייבים לדעת איך לעשות כסף). ועכשיו הכל נגמר.

כמה אפשר לחכות? החום. הקור. הגשם. העלים של הסתיו שמלכלכים לי
את הבגדים. המבטים של האנשים. נשברתי. עליתי לאוטובוס ונסעתי
הלאה.